הפעם הראשונה בה תהיתי לגבי הנושא הייתי שהייתי בת שלוש- עשרה. אבל במהרה זנחתי את הנושא כי "כי אני הרי לא כזאת". לאחר כמה חודשים חזרתי לנושא. האמת היא, שחלמתי חלום. אני מרגישה קצת כמו יוסף אבל זו האמת. לא סיפרתי על זה מעולם פשוט כי זה די מביך. מיד תבינו למה:
ובחלומי אני נמצאת במקום לא ברור איפשהו בחו"ל ואחרי רודפת wait for this בריטני ספירס. במוח הקודח שלי בגיל שלוש עשרה היא רודפת אחרי ואני אומרת לה לא כי לא נעים לי להתנשק איתה בפומבי. כבר אמרתי מוח קודח בתחילת גיל ההתבגרות?
אבל החלק החשוב ביותר בקשר לחלום הזה, אולי היחיד שחשוב הוא אחרי שהתעוררתי. התחושה העיקרית שלי הייתה החמצה. רציתי לנשק אותה! אומנם היא לא בן אבל רציתי לנשק אותה. מעולם לא הרגשתי שנאה כלפי עצמי בגלל זה (הרגשתי שנאה מהמון סיבות אחרות אבל זו לא אחת מהן).
סביבי לא הכרתי דמויות להט"ביות בכלל. אני מתכוונת ממש כלום. אפס. לא הכרתי אף הומו ואפילו לא שמעתי על אף הומו שמישהו מכיר אישית. אומנם שהייתי בהולנד בגיל עשר ראיתי קבוצת גייז עליזה אבל מעבר לזה זה היה משהו ששומעים עליו בחדשות.
עכשיו מהמקום המעט יותר בוגר (הו אלוהים כמה קלישאתי זה נשמע) שלי אני מסתכלת על הילדה בת השלוש עשרה שבקושי הספיקה לקבל מחזור ונופל עליה כזה תיק מטורף של לחצים ובעיות. אני מניחה שרוב הבעיות שילדים בגיל הזה מתמודדים איתן ההורים מעורבים. יש מבוגר אחראי. במקרה שלי ההורים היו חלק מהבעיה.
זכרתי, מאותו ביקור בהולנד דיאלוג שהתנהל בין אמא שלי למדריכה. אמא שלי בוודאי לא זוכרת אותו. אני עד היום מושפעת ממנו. התוכן שלו היה בערך כזה:
המדריכה: "אין לי בעיה איתם. הם עליזים נחמדים."
אמא שלי: "כן, גם לי לא"
מדריכה: "אבל תשאלי אותי אם אני רוצה שהבן שלי יהיה כזה: אז בוודאי שלא."
אמא שלי: "לא, זה ברור שלא גם אני לא רוצה."
אמא שלי לא זכתה לבן הומו. רק לבת לסבית. אני בעיקר זוכרת את המחשבה שחשבתי בגיל עשר. חשבתי שאני בוודאי לא כזאת אבל מה מה אם חס וחלילה יצא לי בעצמי ילד כזה?!
עם כל המטען הזה נכנסתי לגיל ההתבגרות שלי.
ניסיתי להגדיר את עצמי בהמון מובנים. גם בו זמנית הזהות המינית שלי עוד לא סיימה להתפתח. באיזשהו שלב באיזור גיל ארבעה עשרה סיפרתי להם. בשלב הראשון הם קיבלו בסדר. בשלב השני הם פשוט התעלמו. אגב, למורות שקיום יש לי דגל צבעוני בחדר הם ממשיכים להתעלם משלא מקל עם ההתמודדות היום יומית שלי ועח הצורך שלי לצאת מחדש שוב ושוב.
היום אני במקום יותר טוב. לפחות אני בטוחה לגבי זה שזה בסדר לנשק בנות בציבור. זו כבר התפתחות מגיל שלוש עשרה. אני עדיין בארון בבית ספר. אני חושבת, שאני לגמרי אסיים לבנות את הזהות שלי ולגמרי אהיה שלמה עם עצמי רק שאני אחווה מערכת יחסים יציבה וארוכה יחיסית ושאני בתור אדם בוגר, אתרום לאיגי (ארגון הנוער הגאה) על כל הפעילות שהם עושים בשבילינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
