את הסתיו שלי את כול העונות שלי

ישבתי בשיעור מתמטיקה. בשורה האחרונה. מנסה להבין בכוחות הנפש האחרונים שלי איך מוצאים בעזרת סינוס זווית בתיבה. ומבלי ששמתי לב הפלגתי במוחי למחוזות אחרים ומרוחקים מעולם התיבות והפונקציות. אז אין לי מושג איך מחשבים זווית בעזרת סינוס, אבל כתבתי את זה:

שיער אדמוני. בעצם לא אדמוני, אדום בהגזמה. עור לבן. גם הוא כמעט בהגזמה. מבט חודר. זוג עיניים נוצצות, מזכירות קצת עיני זכוכית של בובה ויקטוריאנית בחלון ראווה.

כשהן בוהות כך, זה מרגיש כמו צוהר שממנו נשקף האין סוף.

לפעמים המבט בעיניים האלו קצת חלול, עייף כנראה בעיקר משועמם. הסתכלות לתוכן מרגישה כמו השתקפות בבאר עמוקה. באר חשוכה ואפלה. אבל למורות העומק הרב נשקפת מתוכה פיסת רקיע.

העיניים שלה כחולות. הן לא תכולות כמו השמים. הן עמוקות וסוערות מידי. הכחול שלהן הוא בצבע הים. ים מלא באצות ובחיים המתרחשים במעמקיו. אין קרקעית לאותו ים. בעומקו, מחליפה את הקרקעית ההשתקפות שלי.

עיניים מהפנטות שנראה כל כך מפתה לשקוע בהן. מתחת להן נמצא האף.

הוא קטן ונראה כמעט כמו מאפיין דקורטיבי שכל ייעודו הוא לא לספק חמצן אלא לקשט את משטח העור הלבן.

מתחת לאף המיניאטורי נמצאים שני קוים דקיקים שמתפרשים במבטי כמו שני חצים המורים לצופה לרדת מטה אל השפתיים. הייתי אומרת שפתיים בשרניות, אף בעיני זה נשמע קצת וולגרי. השפתיים שלה הן כמו עלי כותרת של פרח.

בכל פעם אודם אחר מאתר את שפתיה ובכל פעם זה מרגיש כמו עונת שנה שהתחלפה. אך זהו פרח מיוחד שאינו נובל. או שאולי גם הוא, הפרח, לא עד כדי מיוחד כי גם הוא ינבול. השפתיים שלה בולטות בלי החושניות והמיניות המופרזת, בלי הפורנוגרפית שלפעמים שפתים כאלו מעניקות. הן תמיד משמיעות דברי טעם ותמיד נח עליהן חיוך שמוצא חן ויחד עם זאת שומר על ריחוק. חיוך מנומס ולא כן. תחת השפתיים נמצא הסנטר. הוא מורם קצת ונראה כאקורד האחרון המסיים את הפנים האלו, שאינן מושלמות. אחריהן נמצאה הצוואר שנראה כצוואר ברבור. בוהק בלובן שלו. נראה כמשורטט בידי אמן שמקפיד לצייר אותו במלוא הדרו ולהמשיך ממנו, תחתיו אל הכתפיים. הן עגולות ומבהיקות בלובנן. נראות כמשויפות על ידי פסל שזוהי פסגת יצירתו. הצוואר הופך לכתפיים שהופכות לידיים שמסתימות באצבעות כמו נחל ששוטף ונשטף ועל ראש גליו נח הקצף. הוא זורם במהירות ובהרמוניה.

היא לבושה שמלה שחורה. היא כמו נשפכת ממנה. השמלה ניראת כמו נהר שאליו התנקז הנחל. הנהר נשפך עד הרצפה ואת גדותיו מעטרות הצדפות. אצבעות הרגליים שנשקפות מתחת לשמלה.

אני לא אוהבת להיות לבד. בשבילי זה כמו לשבת, לבד עם אדם יוצא דופן ברמת הטמטום שלו והקלישאתיות שבו. החלק הבאמת גרוע הוא שאני יודעת בוודאות מה יהיה הדבר הבא שהבן אדם הזה יגיד. האדם המעצבן הזה מפריע לי לראות סרטים, לקרוא ספרים ולהנות כמעט מכל אינטראקציה חברתית. אפילו שאני מנסה להרדם הוא פשוט לא מפסיק לדבר איתי. לכל מקום הוא מלווה אותי. נראה ומאוד רועש עבורי ובלתי נראה ואילם עבור אחרים. הוא איננו עוזב אותי לעולם. קצת לשכוח אותו אני מצליחה בחברת אנשים ששמים לב אליי. למורות שתמיד הוא נוכח, לעולם הוא לא נעלם. במיוחד אני שונאת אותו שאנחנו נשארים לבד. כנראה כי אז אני מתפתה לענות לו. השיחה הזאת תמיד לא נעימה לי היא אולי אפילו כרוחה בסבל עבורי.

אני? אין לי ברירה. אני לא יכולה להתגרש ממנו, מעצמי. אבל אני אף פעם לא מצליחה וכנראה גם לא אצליח להפסיק לתהות למה אנשים בוחרים בחברתי? שלא תיהיה פה אי הבנה. אני מאוד מעריכה את אותם האנשים שרוצים בחברתי בגלל איזו גחמה מוזרה. אבל אם הייתה לי האפשרות הייתי נסה מעצמי כמו מאש. בעיני אין הרבה אנשים משעממים ומעיקים כמוני. ואני, בלי שאף אחד שאל אותי צריכה לדאוג לנצח לאדם הצפוי והיוצא דופן בגועליות שלו.