את הסתיו שלי את כול העונות שלי

ציונות זה כבר לא אופנתי. ציונות זה כבר לא צעיר לא מגניב ולא בועט. אמא שלי, עולה מברה"מ סיפרה לי על תחושת הריקבון של הקומוניזם בתקופתה. הוא כבר לא היה צעיר לא היה עדכני ולא היה בועט. כמובן שזו השוואה גסה מאוד וכמובן שבגדול אין מקום להשוואה הקומוניזם הסובייטי עם כל פשעיו לציונות אבל למורות זאת תחושת הריקבון, של רעיון שהוא כבר לא כל כך עדכני מאוס וחרוש- התחושה הזאת אני חושבת קרובה. המאיסו עליי את הציונות. מערכת החינוך השניאה עליי את הרעיון הזה. האובססיביות הפרנואידית שבה מגישים לי את רעיון הלאום היהודי, העליון מעל כולם והרדוף על בסיס קבוע מעסה עליי.

אני לא רוצה להתגייס. הנה כתבתי את זה. כנראה שסוף סוף השלמתי מעט עם התובנה הזאת, אני לא רוצה להתגייס מטעמים כלכליים אגואיסטיים. אני רוצה לחיות חיים נוחים ומשעממים . בגיל 18 אני רוצה להתחיל לרכוש השכלה גבוה, כדי להתחיל את הקריירה העתידית שלי כמה שיותר מוקדם. לא מתאים לי שירות צבאי למען רעיון מאוס. כמובן שקוקטייל נפלא של לחץ כלכלי וחברתי יכריח אותי להתגייס אבל זה לא מרצון.

ברשותכם אני אסיים את הפוסט הזה עם עיוות של המנון בית"ר:

"בדם ויזע נבנה לנו קריירה"

אני יותר מאשמח לתגובות :)

שוב שקעתי לי בדיכאון. כלומר נראה לי זה דיכאון, אני לא מאובחנת או משהו בסגנון. התחושה שלי מזעזעת. אני יכולה להגיד שאני מרגישה אבודה ולא אהובה. אני מרגישה שלא רק שלא אוהבים אותי אפילו לא צריכים אותי. אני אוכלת שוקולד ומשמינה ורק שונאת את עצמי יותר. יש לי דימוי גוף מזעזע. אני מרגישה כל כך מזעזע ביותר מידי רבדים. שונאת את זה שאני פמיניסטית מידי, לסבית מידי, את זה שיש לי קילוגרם עודף ושנאה עצמית עודפת. יש לי כל כך הרבה עודפים רעים.

 אני מודעת לזה שאני תוצר של חברה שבעה מידי. חברה שטוב לה מידי. תוצר של מעמד ביניים שמנוני מאוהב בעצמו ואגואיסטי.מעמד ששקוע בתוך השמנת של עצמו והתבכיינות של עצמו על מכיר הקוטג'. אני שקועה בקהילתיות המזעזעת הזאת שכל כך שנאתי וכנראה שאני עדיין שונאת. המודעות הזאת לכל סוגי האפליה הקיימת.  באופן רחב יותר המודעות הזאת לכל פיפס של אנשים משועממים ממעמד ביניים שמנוני שטוב לו מידי אבל יחד עם זאת לא מספיק. מעמד שמחפש בעיות ואפליה במיקרוסקופ.

 אבל אני גם שונאת את הימנים המגעילים ששקועים בתוך הציונות שלהם והצרחות ההיסטריות שלהם על אהבה לארץ ועל חשיבות השירות למדינה הזאת שהוקמה על ידי כמה זקנים מטורפים שברחו ממטורפים אחרים. לא רוצה לחיות ככה. לא רוצה שיפלו עליי רקטות. לא רוצה הירויות ופאתוס. לא רוצה להקריב. רוצה שקט שמנוני משעמם. שגם אותו אני מתעבת כי הוא מוביל בני נוער שמנוניים כמוני לדיכאון מפני שמשעמם לנו ואין לנו מחויבות אמיתית ויותר מידי מרץ עצור וכלוא בתוכינו.

 יש לי יותר מידי דעות ומעט מידי מוטיבציה ויותר מידי שנאה עצמית. באופן כללי שנאה. אני שונאת את הטינאג'ריות הממוצעת שלי עם הדיכאון ודרמטיות והשנאה לכולם.

אני מתוסבכת. חסרת פואנטה. עם פוטנציאל להפרעות אכילה ודיכאון אם עדיין אין לי אחד כזה. כמו שאמרתי טינאג'רית שמנונית ממעמד ביניים שבעה מידי.