את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אז אתמול נפגשתי עם יוסי. הכול היה ממש מושלם הוא באמת מדהים כיף איתו וזורם איתו אבל כנראה שאני פשוט לא אוהבת בנים ואין לי יותר מידי מה לעשות עם זה... כי באמת שהוא הבן אדם שהייתי רוצה להיות איתו. הוא מצחיק שנון מוכשר חכם. כל המעלות האפשריות יש לו. פשוט עם דנה שנפגשנו כל משרציתי היה היא. רציתי אותה. הכי פשוט והכי מטומטם. בגרסה הכי פשוטה ופרימיטיבית. ואיתו זה לא היה ככה. לא רציתי אותו לא נמשכתי אליו. לא רציתי להתנשק איתו. זה לא שהוא לא הבן אדם הנכון אני נזכרת בכל האקסים שלי ואף פעם לא "רציתי" אותם. נניח דן (האקס האחרון שלי). הדוגמא הכי קלאסית. היינו בתחילת השנה הזאת משהו כמו חודשיים ביחד. בשום שלב בקשר לא רציתי אותו הכול היה פשרה מההתחלה ועד הסוף. הכול התחיל בזה שהוא הציע שנתחיל לצאת ופשוט אמרתי כן סתם ככה. ושנפרדנו לא היה לי אכפת. אף פעם לא התרגשתי ממשהו שהוא כתב. לא חיקיתי להודעה ממנו. מהודעה של אף בן לא התרגשתי לא היה לי ציפייה דרוכה שהוא יכתוב. עם דנה זה היה שונה. כל הודעה שלה התרגשתי. אני נזכרת בסטרייטית שהייתי מאוהבת בא. כל החיים שלי סובבו סביבה. התרגשתי לא רק מכל הודעה אלא מכול מבט.

 נסעתי לדרום בגלל שהיה לי סמינר בקשר למשלחת בחול אני חייבת לציין שאין שם כוסיות ברמת העיקרון יש שם אחת שהיא לא כוסית במובן הקלאסי של המילה אבל יש בא משהו. אחרי שהסמינר נגמר אחי היה צריך לאסוף אותי אז יצא שחיקיתי לו לבד איתה (אותה גם היו צריכים לאסוף) והתחלנו לדבר. שתינו עשינו השבוע בגרות בתולדות האומנות אז זה ישר נתן לנו נושא שיחה משותף (גם היא שונאת את היצירה סוזאן של צ'אק קלוז ומאוהבת ב3 במאי של גויה). בקיצור היא עשתה עליי רושם ראשוני מושלם. היה איזה קטע כזה ששתינו אהבנו אותה יצירה ונתננו כיף ואז הייתה עוד יצירה שהיית לנו לגמרי אותה דעה עלייה ולא ידענו אם לתת חיבוק או כיף אז היא עושה לי כזה: "אני בן אדם שנוטה לחבק אבל אני אף פעם לא יודעת אם הבן אדם מולי נוטה לחבק או לא" אני: "חחח האמת שגם אני בן אדם שנוטה לחבק" ובראש אני חושבת לעצמי: "בכללי אני נוטה לחבק רק כוסיות."

בקיצור הוספתי אותה בפייסבוק היא הוסיפה אותי רק מאוחר בלילה ולצערי עדיין לא יצא לי לדבר איתה. נניח להודעה ממנה אני מחקה. למתעניינים בינכם בפייסבוק שלה כתוב שהיא מתעניינת בגברים אבל התקווה עדיין קיימת בליבי!

אז נראה לי שאני הרבה יותר נוטה ללסבית מאשר לביסקסואליות. אז נראה לי שאני לסבע עם כול הצער שבדבר. 

מה מקומו של מצעד הגאווה היום?

לאחרונה אני חושבת די הרבה על מצעד הגאווה. והאמת שאין לי תשובה סופית. קודם כול לדעתי המצעד בתל אביב ללא צל של ספק מזיק לקהילה הוא מציג את הקהילה בתור חבורת סוטים חולי מין (סורי אם מישהו נעלב אבל ככה זה נראה לרוב הסטרייטים ולאנשים שלא יודעים על מהומות סטוונול שזה הרוב המוחלט. דרך הגב אני לגמרי לא סגורה על העובדה שרוב האנשים בקהילה יודעים על מהומות סטוונול.). מהצד השני יש את החגיגה חסרת המעצורים המאפשרת לנו לחגוג את מי שאנחו ללא מעצורים או  מחסומים אפשרות להיות לגמרי אתה ולגמרי חופשי. יום שלם שמוקדש לך ולחלק בך שבדרך כלל אין לך אפשרות לחגוג אותו ואף אתה נאלץ\ נאלצת להחביא אותו (אוקיי לי אישית אין אפשרות לחגוג אותו ואני מחביאה אותו). 

אז השאלה היא כזו: האם הסיכון התדמיתי של הקהילה שווה את האפשרות לחגוג את עצמינו? 

לגבי המצעד בירושלים- אני לגמרי בעד! זו הפגנה פוליטית הכרחית וחשובה. 

לגבי המצעדים הקטנים- לדעתי למדינה קטנה כמו שלנו לגמרי מספיקים שני מצעדים אבל אין לי התנגדות אידיאולוגית או משהו בסגנון.