את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אני יושבת במכונית. נוסעת בכביש מהיר בצפון. מול עייני חולף נוף מרהיב שסוחף כל נים ונים בגופי אל מערבולת בה מעורב הנוף עוצר הנשימה, מהירות הנסיעה ויופי האלבום של פינק פלויד שמתנגן ברדיו ונותן רקע מדהים לכל ההתרחשות. אני יושבת ובוהה דרך החלון. אנחנו נוסעים, הנסיעה ממשיכה. ואני? אני מבינה שאני מאושרת. ההבנה הזאת לאט לאט מחלחלת אליי. אני באמת ובתמים מאושרת. זה לא קורה הרבה ואני מנסה לנצל כל רגע ורגע בהתרחשות הזאת. לרוב אני לא מצליחה להנות מהרגעים היום יומיים. שאני כבר מצליחה הם לא באמת גורמים לי אושר אלה תחושה הרבה יותר חלשה שלא נכנסת לקטגוריה של  "אושר". אני חושבת שמשגרם לתחושה הזאת זה כל משקדם לזה והעובדה שנמצאתי בחברת האדם הכי אופטימי ושמח שאני מכירה. היא פשוט משפריצה שמחת חיים טבעית ולא מאולצת.

אז כדי להסביר מה גרם לבוקר יום שלישי רגיל למדי להפוך לכל כך מאושר אני נאלצת לחזור אחורה.

שהייתי בת עשרה חודשים וכתוצאה לא הייתי לגמרי פיקחת וברת דעת ההורים שלי החליטו לקבוע את מקום מושבם בחור פריפאלי בדרום הארץ. אז עד היום אני תקועה באותו חור פריפריאלי והומופובי. בעשור הקודם לערסים ולזיהום האוויר והמים הצטרפו גם הרקטות והפכו את החור הפריפריאלי שלי למקום מושלם לגור בו. אז מדי פעם במקום מגפה מתפרצת בעיר מלחמה. הקיץ זו הייתה אחת הפעמים האלו.

אז בהיסטריה ראויה לציון והתפעלות ברחתי לצפון.

לקחה על עצמה את האומץ לארח את הנזק המהלך ידידה מדהימה מהצפון. אתם יודעים איזו ביקורתית אני ובאיזו תעבה אני מחפשת פגמים וחיכוכים ואינטרסים נסתרים אבל אצלה אני נוטה לחשוב שהכל מאוד כן. וזה מאוד מפתיע. אני לא מאמינה באנשים והיא הדוגמא החייה היחידה שאני מכירה של בן אדם שלגמרי מנצח את הפסימיות שלי לגבי המין האנושי. זה יוצא דופן, מיוחד ומדהים. היא אופטימית מהראש ועד קצות האצבעות. כל תא ותא בה מלא אופטימיות מעוררת קנאה וחיבה. אני כולי מלאת תקווה שהיא לא תפגוש אנשים שיכבו בה את התכונה הנהדרת הזאת בה. אז נסעתי אליה. כנראה השילוב הזה בין היציבות הנפשית שלה והעיסוקים הנהדרים שעסקתי בהם (בעיקר אכילת מנגו, שינה ושיחות מצחיקות וחכמות לתוך הלילה)  גרמו לי לאושר הקטן והכן הזה שמעולם לא חוויתי קודם לכן. 

היום אני שרויה במזג קצת חולמני. אני חושבת לעצמי איך אני רוצה או חולמת לראות את העתיד שלי? אני רוצה להיות בחלק העליון של מעמד הביניים. קצת יותר מההורים שלי. אני רוצה להיות נשואה לאישה יפה. אני רוצה שנאהב אחת את השנייה עד גבול ההבנה האנושית של מהי אהבה. יהיו לנו בין 2 ל4 ילדים. זה חייב להיות מספר זוגי כי לצערי הרב אנחנו לא יכולות להביא ילד משותף מבחינה ביולוגית. זה אחד הדברים שהכי מעציבים אותי בהיותי לא סטרייטית. העובדה שאני ובחירת ליבי לעולם לא נוכל להביא ילד ביחד. ילד שלמחצה יהיה אני ולמחצה האדם שאני הכי אוהבת בעולם. אני רוצה ששתינו נעבוד אבל אני אהיה המפרנסת העיקרית. אבל הכי הכי חשוב אני אהיה אהובה ואהוב עד צריבה בלב.

אני כל כך מקווה שיום אחד זה יתגשם ולא יישאר רק משאלה על נייר שכתבתי בגיל 17. אני אקנה לה פרחים ונלך יד ביד. אני אכין לה ארוחת בוקר ובדרך כמובן שאני אשרוף אותה. אני אכתוב לה פתקים כדי שתחייך בבוקר. והיא תעשה את כל אלה בשבילי. אני כל כך רוצה כבר לפגוש אותה ושכל זה יתממש כדי שאני אוכל להראות לה, ממש את הדף הזה שבו אני כותבת את המשאלות הקטנות האלה ונוכל להסתכל יחד לאחור בערגה.

שמתי לב שהיום אני חולמת פחות. כל גיל 14 שלי העברתי בחלומות על הווה ועתיד טוב יותר. אולי זה שעכשיו אני חולמת פחות זה סימן שיותר טוב לי? שאני יותר חייה ופחות חולמת? אני לא בטוחה. יכול להיות שפשוט עברתי מחלימה לכתיבה? אפילו אם זה רק זה, זה טוב. כתיבה זה יותר פרודוקטיבי מחלימה ומפתח את העברית שלי.

לקחתי אותה לטיול בטבע. היא מצאה חן בעייני. אז עוד לא הייתי בטוחה שהיא סטרייטית. ניסיתי להעביר את השיחה לנושא הזה. אנחנו יושבות מתחת לפסל ליד הבית כנסת. אני מגששת באפלה כדי לבדוק בוודאות.

היא סטרייטית.

את הexperience הזה אני לא אחלוק עם אף אחד. גם היא סטרייטית ואני עדיין לבד. עוד אחת לרשימת הכשלונות שלי. סטרייטית אחרי סטרייטית ורק אני לבד. מוקפת בהן אבל לבד. לא משנה אם אני מחוץ לארון פה את זה אני עדיין לא יכולה לחלוק. סטרייטים לא יבינו את האכזבה הצורמת לגלות שהיא משלהם ואיתה אני לא אבנה את האושר האישי שלי. או לפחות שמחה זמנית שתעלם בעוד דקה. גם אם הם יקבלו אותי איתם אני לא אחלוק. הם לא ידעו, הם מהמחנה השני. לא תמיד עוין אבל תמיד שונה.

" קול דממה דקה" זה כל משאני מרגישה.