את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אז זה הניסיון הראשון שלי לכתוב סיפור קצר. אני לא יודעת עד כמה הוא מוצלח. באותו היום שכתבתי את זה ממש אהבתי עכשיו כבר פחות אבל בכל זאת אשמח לביקורת:

הוא הלך בצעדים איטיים מהחדר שלו לסלון המואר והגדול. הוא היה מדוכא. בסלון אחיו צפה בכדור-רגל. הוא שנא אנשים שאוהבים וצופים בכדור-רגל כי שנא את המשחק הזה בעצמו. שהיה צעיר יותר הוא ממש התבייש בשנאה שלו למשחק העממי הזה והרגיש שזה מערער את הגבריות שלו. גם עכשיו הוא הרגיש שהגבריות שלו מאוימת אבל עכשיו הוא היה יותר מודע לזה ובגלל זה לא הודה בזה אפילו בפני עצמו, במקום זה הוא התחיל לשנוא אנשים שאוהבים כדור-רגל.

 המגרש הירוק והנקודות הזזות עליו שמילאו את כול הטלוויזיה הענקית שבתורה מילאה את כול הקיר עוד יותר דיכאו ועיצבנו אותו.

אבל זה לא היה הסיבה לתחושה הזאת שלו. לתחושה שלו גרמו הדברים הרגילים הנורמטיביים והכול כך כל כך לא מיוחדים או מייחדים מישהו. אבל כל אחד בטוח שרק אותו זה מדאיג ורק עליו זה משפיע. המיוחד היה ההשפעה של הדברים הרגילים האלה עליו. הוא היה רגיש עדין ופגיע וזה עשה את התחושות הלא נעימות ליותר חריפות וצורבות וכמובן ערער עוד יותר בעייני גדי עצמו את הגבריות שלו.

הוא היה מתוסכל מינית. בערך כמו כול נער בן 16. לפני שהוא התחיל את החצייה המייגעת של המסדרון בדרך לסלון הוא ראה סרט עם פנלופה קרוז. גם היא התווספה כנגד רצונה לרשימה של הפנטזיות שלו. הוא היה מהופנט ממנה. אבל לא צריך להיות פנלופה קרוז כדי להפנט אותו. מספיק שיש לך זוג שדיים אין עודף משקל ושפם בולט מידי ואת בקלות יכולה להצטרף לרשימת הפנטזיות שלו.

 הוא גם לא היה שלם עם הגוף שלו משעוד יותר דיכא וערער את הגבריות שלו. הוא לא היה יפה, הוא היה רגיל. כזה שתחלפו לידו ברחוב ואפילו לא תשימו לב. הוא לא היה שמן אבל גם לא מחוטב וזה עוד יותר גרם לו לחוסר שלמות שלו עם גופו. וכמובן רק הוסיף לערעור הגבריות שלו בעייני עצמו. בעייני גדי. אבל הוא לא פתר את הבעיה שלו בעזרת אימון, הוא היה עצלן מידי כול משהוא היה מסוגל זה לדכות את עצמו ולערער לעצמו את הגבריות. הוא היה האפס הפוטנציאלי. ככה מתחילים כול המפסידים. בגיל 8 הם משחקים כדור-רגל במקום ללמוד מפני שבסתר ליבם הם שונאים אותו אבל חייבים להיות חלק מהעדר. בגיל 16 הם מודים בפני עצמם ששונאים כדור-רגל ומתחילים לשנוא את אוהבי המשחק הריקני. במקום לפתור בעיות הם מערערים לעצמם את הגבריות. מתחתנים אחרי הצבא מתגרשים ומגדלים כרס ומתחילים לאהוב כדור-רגל ובירה. ורוצחים את טיפת הייחודיות ואולי הכישרון שהם נולדו איתה.

גדי היה כמעת כזה. ההבדל היחיד זה החינוך שלו וצומת הלב הכמעת אובססיבית שאמו העניקה לו. ככה זה שהילד הראשון שלך נולד בגיל 45 ואת עוזבת את העבודה שלך כמעת שנתיים לפני בשביל טיפולי אפרייה. החינוך שלו הכריח אותו לקרוא. זה עצר אותו מלאבד את טיפת הייחודיות שלו כבר בגיל 16 אבל לא הבטיח שהוא לא יאבד אותה בגיל 40. אחרי הגירושים והמשבר הכלכלי.

הוא הגיע לסלון הגדול והמואר והתיישב על הספא ובעצלתיים משך את המבט שלו למעלה אל על, לטלוויזיה ששידרה פרסומת של אל על.

הפרסומות נגמרו. המשחק המשיך. הוא התחיל לצפות במשחק.

פתאום הוא קם.

הוא חזר והתיישב על הספא מול המגרש הירוק והנקודות המרצדות עליו שמילאו את כול הטלוויזיה הענקית שבתורה מילאה את כול הקיר אך הפעם עם בקבוק בירה.

מי אמר שצריך משבר כלכלי וגירושים? הוא החליט לעזור לחיים לסחוט ממנו את טיפת הייחודיות שאחיו נולד אפילו בלי הטיפה ההיא שגדי איבד מול שער הניצחון של מסי. 

זוכרים את ר'? זאת שכתבתי לה פה: http://israblog.co.il/blogread.aspblog=833507&blogcode=13899893 ובסוף לא שלחתי לה את המכתב וכל כך התגאיתי בזה במיוחד בפני Glenys. דאמיט איך מתייגים משתמשים??

אז היום בלילה דיברנו. זה התחיל משיחה על זה שאין מספיק אקטיביזם פוליטי בארץ ודיון על כלכלה (כנראה שוונאבי מהפכניות עושות לי את זה. תמיד אהבתי צבע אדום וכוכבים. ^^) ונגמר בזה שאמרתי לה איך אני מרגישה. התחלתי את השיחה הזאת איתה מכיוון עקום לגמרי (כנראה שראיתי יותר מידי סרטים בסוכות.) התחלתי לדבר על זה בתור קראש שיש לי על מישהי שלישית כביכול. היא המליצה לי לנסות את מזלי אז ניסיתי וכרגיל המזל עשה לי תנועה מגונה והוציא לשון. כמה בוגר אדון מזל.

כתבתי לה אפילו לא באופן המצונזר "והפחות חושפני" כמו שרציתי פשוט שלחתי לה את כול המכתב במלואו.

*תתארו לכם רעש טופים דרמטי ברקע*

ו......התשובה.... היא.......הוא........ הם............

לא.

כמה צפוי.

בגלל שהיא בן אדם נחמד מטבעה היא עטפה את הלא שלה בנחמדות ענקית.

 הייתי מצטטת אותה פה אבל יש בי פחד שאם היא תגיע לבלוג הזה היא תבין שמדובר בא בגלל שתזהה את הציטוט שלה. כאילו שאם היא תגיע ככה סתם היא לא תבין מי כותבת אותו אבל עדיין אין בי מספיק אומץ.

 בקיצור הלא שלה היה כל כך עדין ונחמד שזה ממש הרגיש כמו קופסא ממש גדולה עטופה יפה באמת יפה (לא הג'אסטה שהמוכרות עושות במשביר) בפנים במקום מתנה היה חתיכת קקי.  (התיאורים שלי היום פשוט שוס). כמובן שזה ממש העציב אותי אפילו הזלתי דמעה אבל לא מזמן ידידה שלי המליצה לי להסתכל ככה על סירוב :

"אני אוהבת דרך הסתכלות על זה כאילו שזאת חנות את אוספת סירובים, ואי התאמות וברגע שיש לך מספיק את קונה איתן מישהי מתאימה. "

וכמובן העובדה אני לא עם ר' מעלה את הסיכויים שלי עם פנלופה קרוז. אופטימית בראבק.

החלטתי שאני רוצה להמשיך לצאת עם הפולני פה: http://israblog.co.il/blogread.aspblog=833507&blogcode=13916021 

לא יודעת למה אבל אני רוצה. אני רוצה שהיא תראה שאני מאושרת בלעדיה. זה ממש מפגר פשוט כי לא באמת אכפת לה היא סתם נחמדה אליי. בשבילי זה נטו רגשי ולא שיכלי כל ההחלטות הפחות טובות שלי הן רגשיות ולא שכליות. 

אני גרועה בפרידות פרידות זה איכסה. תמיד שנאתי פרידות ותמיד העדפתי למשוך את זה עד שהוא או היא היו עושים את הצעד. אני שונאת פרידות כי אני שונאת לפגוע באנשים. אני שונאת לפגוע באנשים אפילו לא מאהבת אדם גדולה במיוחד למורות שגם זה, אבל בעיקר בגלל שלא כדי ליצור סכסוכים. זה פשוט לא משתלם. תמיד ראיתי בפגיעה במישהו את נשק יום הדין. שצריך להמנע ממנו כמה שרק אפשר ולעדיף כול דרך אחרת על פני זאת. 

השבוע החלטתי להגיד להוא שהתחלתי לצאת איתו (נקרה לו פולני למורות שהוא אפילו לא באמת פולני) בקיצור החלטתי להגיד לו שזה לא ילך בינינו. כתבתי הודעה די ארוכה שבא חירטתי איזה הסבר(נזכרתי איך כותבים תשובה בתולדות האומנות פשוט. סטיגידיש.) על למה זה לא ילך בינינו באמת שזה היה די משכנע הבאתי כמה נימוקים שהסברתי אותם הבאתי דוגמאות וממש השקעתי הכול כדי שזה יעבור יותר חלק אבל זה לא בדיוק עזר. הסיבה האמיתית היא פשוט שלא היה לי מספיק כיף איתו ונראה לי שדי בקלות אני יכולה למצוא מישהו יותר מתאים. במיוחד לאחרונה (כלומר איך שהתחלתי לצאת איתו) מלא אנשים התחילו איתי.  

אבל כמו שאתם זוכרים אני גרועה בפרידות וגרועה בלפגוע באנשים אז פולני ממש ביקש צ'אנס שני ולא היה לי נעים להגיד לו לא אז אני סוחבת את הדבר הזה עוד קצת קדימה למורות שאין לזה אפילו רסיס של סיכוי.

הקטע המטריד שהוא כבר הספיק להגיד לי שהוא אוהב אותי. והוא לא מבין שזה חסר סיכוי. הוא באמת התחיל לפתח כלפיי רגשות.

אני ממש מצטערת שלא אמרתי לו לא אלא הסכמתי לתת עוד סיכוי. אני פשוט גרועה בפרידות. אבל ממש גרועה.