את הסתיו שלי את כול העונות שלי

את החג העברתי בקיבוץ אי שם בצפון. אירחה אותי ברוב נדיבותה ידידה שלי מהמשלחת או יותר נכון  לא אירחה אלא אימצה או הפכה לשותפת גורל או משהו הרבה יותר גדול ובר משמעות כי בכל זאת, העברתי אצלה ארבעה ימים שלמים. אז לבחורה הנחמדה שברוב טובה הסכימה לארח אותי נקרה "המקובלת" לצורך העניין. למה אתם תשאלו? הבחורה פשוט תקועה הרחק בימי היסודי ועדיין חושבת בקטגוריות כאלה בדיוק. אז הכינוי אולי היה מחמיא לה. היא לא יכולה ללכת לשום מקום לבד כי זה הרי יערער את הסטטוס החברתי שלה, היא חייבת ליצור סביבה מתיכות תמידית של: "מי בפנים ומי בחוץ?"

תמיד תמהתי על התכונות האלה שלה כי היא הרי בחורה אינטלגנטית, די נחמדה אז מאיפה הילדותיות המרושעת הזו?

אז במהלך החג זכיתי לקבל תשובה לשאלה שלי. שורש הבעיה נעוץ בקיבוץ שלה. זהו הלך הרוח הכללי בקיבוץ. ככה מתנהגים שם. אני לא אדם טוב לב, אני לא תורמת לילדים חולי סרטן והמחויבות אישית שלי הייתה בגדול פיקציה. אני אפילו לא אדם נחמד במיוחד אבל ברוע אנושי מזן זה: מלא בקנאה צהובה ומרירה לא נתקלתי זמן רב. בערך מאז סיום החטיבה. תמיד הכרתי את הסטיגמה לגבי הקיבוצים, שלקיבוצנים יש נטייה חזקה לרכלנות. מעולם לא נתקלתי בסטיגמה הזו בכזאת עוצמה. הם מחרימים נערה על בסיס קבע, אם שותף לשיחה קם לרגע כעבור מאית השניה כבר מתחילה רכילות בלתי פוסקת לגביו.

בנוסף למארחת המקובלת שלי התארחה אצלה עוד חברה שלנו. שלה נקרה לצורך העניין שמחה. למה שמחה? כי היא פשוט מפזזת ומפזרת סביבה שמחת חיים כמו אבקת קסם. היא תמיד שמחה וכל חיוך שלה מטיז על כל הסובבים מים קדושים מעולים באושר ואופטימיות בלתי נדלית לגבי העתיד.

את זמני בקיבוץ העברתי בשחייה בבריכה, במעין, בהקמת מדורה (טוב אולי לא בדיוק הקמתי אותה אבל ללא ספק קצרתי את פירות מקימי המדורה ונהנתי מכל רגע ורגע סביבה).

בשביל להגיע למעיין הינו צריכות לרדת מהספק גבעה ספר הר עליו נמצא הקיבוץ. התחלנו לרדת מטה תחתינו משתרע נוף כל כך יפה, שהוא מהדהד לך בראש שאת נזכרת בו. אני לא יודעת איך להסביר. אני נזכרת בו והוא מהדהד לי בתוך הראש. אני רואה אותו שוב,  שוב ושוב אצלי בראש. זה היה כזה נוף. מהדהד.

ירדנו מההר והגענו לעמק היפה בין הכרמים והשדות. בעמק הנאה הזה זורם לא נהר, ולא נחל אלא פלג דקיק שנשפך לתוך מעיין גם הוא, בתורו רדוד במיוחד.

מעצם היותו טיול לטבע שאמור להוות הנאה הבנו אתנו קצת אוכל. את הדרך למטה עשיתי בידיעה שיש עמנו אשכולית שהגענו למטה גיליתי לרוב הפתעתי שכל משיש בחזקתנו זה מלון ולא אשכולית. באופן עקרוני בלוטות הטעם שלי מתנגדות להסכים עם האידאה שמלון ומלפפון זה טעים. אבל האווירה הכללית של הכיף גרמה לי לטעות ולחשוב שאולי המלון יהיה טעים לי. לצערי טעיתי. בדיוק כמו שטעיתי לגבי הגפילטע פיש יום קודם. נדרתי נדר מעתה ועד עולם לא לגעת בחומרים האלה: מלונים וגפילטע פיש. עד עצם היום הזה רק המחשבה על זה מעוררת בי חלחלה.

האדם כמו רוב היונקים אני מניחה, הוא חיה סוציאלית. חשוב לו המעמד החברתי שלו. גם לי הוא חשוב. אני גם חוטא בניסיון עמוק לנתח את המעמד החברתי שלי באופן תמידי. אני עושה את זה באופן בלתי נשלט וזה בדרך כלל מעציב אותי. הייתי מאוד שמחה להפטר מהתכונה הזאת (כמו מרבות אחרות), מהניסיון הזה לנתח כל סיטואציה חברתית שפעמים רבות מוציא ממנה את כל הטעם והופך אותה לתפלה.

אז כהרגלי באופן בלתי נשלט, ניתחתי את הסיטואציה החברתית שנכלאתי אליה, בעצם לא נכלאתי אליה אלא הגעתי אליה מרצון או מרצף טעויות חברתיות-בין אישיות שעשיתי.

בזמן שהייתי עם המקובלת לא היו הרבה שתיקות. השיחה זרמה וקלחה. כן הרגשתי איזושהי מתיחות מהבחינה הזו שהרגשתי לחץ ממנה לדומיננטיות. אך זה לא הפריע לי כי כלל לא הייתה לי בעיה "לוותר" על הדומיננטיות. אני מניחה שזה משום שביחסים בין אישיים הרבה יותר חשוב לי שישימו לב אליי מאשר להוביל את היחסים החברתיים. לא אכפת לי שהפרטנר יוביל את החברות ויהיה דומיננטי אבל אני לא רוצה להרגיש את ההתנשאות מהצד השני או אפילו שהצד השני יהיה טוב ממני או מוצלח ממני ללא קשר להתנשאות או להיעדרה.

אז כמו שכבר אמרתי, לפני הגעתה של שמחה הרגשתי טוב מבחינה חברתית ושתינו, אני והמקובלת ציפינו בדריכות ושמחה לרגע שבו שמחה תגיע.

אחרי שהיא הגיעה המאזן החברתי השתנה מבחינתי. אם לפני כן הרגשתי איזון אחרי שהיא הגיעה הרגשתי צלע שלישית. לא היה שום מעשה לא יאה שהן עשו או אפילו משהו מכוון בהתנהגות שלהן. אני חושבת שזה היה לא מודע וספונטני. אני לא יכולה להגיד שזה ממש ערער אותי אבל ללא ספק זה פגם. אולי לא פגם אבל בכל מקרה שינה את הדרך שבה הרגשתי. עדיין הרגשתי טוב והרגשתי רצויה אבל הדבר שהכי חשוב לי בקשר סוציאלי והוא יחס, אותו הרגשתי פחות. אני עדיין מנסה להבין למה זה הדבר שהכי חשוב לי. למה כל השאר משני עבורי?

במעיין עצמו היה מהנה. במרכז המעין נמצא מבנה נטוש. הקירות התפוררו באופן חלקי ועל החלקים שנשארו במקומם מכוסים גרפיטי לא מקצועי.

בקיצור לוקיישן מושלם לצילומי טמטום. עשרות התמונות הספק מצחיקות ספק מביכות שצילמנו משעשעות אותי כל פעם מחדש ועוזרות לי להבין עד כמה הגיל הזה בו אני נמצאת הוא ייחודי. גיל שבו יש עדיין ילדותיות רבה ויחד עם זאת המון חופש וזמן לעשות שטויות שבגיל שפוי יותר אדם לא מעלה על דעתו לעשות. זה אפילו לא היה משהו קיצוני מידי- סתם שטות חסרת תכלית ומהנה עד מאוד.

אחרי המעיין והמלון חזרנו לקיבוץ. בקיבוץ חיקתה לנו מדורה. ישבנו מסביב למדורה, אכלנו מרשמלו. הראש היה ריק. אף מחשבה לא הטרידה את מנוחתי. הרגשתי ריק כללי וסוחף. אך לא במובן שלילי. היה לי טוב. פשוט לא היה אף מטרד שהפר את הנחת ששררה בחיקי.

יום למחרת הלכנו שוב לאותו ההר שאמש חלפנו על פניו בדרך למעין. ישבנו על עץ. הן עזבו  אותי לבד לכמה דקות בזמן שהלכו למלא מים. ישבתי על העץ. התבוננתי בנוף- בכביש שעוקף את ההר כמו נחש מתפתל. המכוניות נסעו במהירות. ואז הבנתי שהמחשבה היחידה שיש לי בראש היא: "איזה מקום נוח זה לשדוד מכוניות חולפות, או לבצע פיגוע רב נפגעים." מאז אני משתדלת לא לבהות בחפים מפשע. ולא לשבת לבד על עצים.

ציפייה. ציפייה דרוכה ותקווה.

ציפייה שהופכת לתקווה שובבה.

היא תיתן או לא?  

סתם נלך לישון או שהיא תיתן?

אני מרגישה קצת כאב בעקבות הגישה הזו: תיתן או לא.

לכאורה סקס זה משהו שהיא נותנת.

אך כרגע זו המילה המתאימה על מנת לתאר את הציפייה המתוקה שלי.

אני ישנה אצלה שלושה לילות.

זה אומר שלוש הזדמנוית. שלוש זה מספר בעל חשיבות בתרבות המערבית. בהרבה מקרים זה דווקא שלוש. אז אולי זה דווקא יביא מזל?     

היא תראה אותי? לא רק תסתכל, תראה?

אני אקח אותה והיא תיקח אותי. אני אכיר אותה והיא תכיר אותי.  באופן העמוק ביותר שאפשרי מבחינה פיזית. יש שני אופנים להכיר אדם. באופן מנטלי- רוחני ובאופן פיזי. אני אכיר אותה באופן העמוק ביותר פיזיולוגית.

או שלא.   

אני מאמינה שלכל רגע יש גורל. גורל הרגע שלי תלוי בה. אפילו די הרבה רגעים תלויים בה ובאופן שבו היא תחליט לנהוג בי. אני רוצה. מחקה. היא בעלת הכוח לקבוע.

שנאה. הרגש הזה כרגע ממלא אות לגמרי. שנאה עמוקה ובלתי פוסקת ששורפת אותי מבפנים שגורמת לי להרגיש שהדרך היחידה שהיא תוכל  לצאת היא דרך  פתחים שאני אחרוט בעצמי. שנאה ששורפת ומכבה בי הכול. זה ערבוב זה שנאה עצמית ושנאה למערכת שנאה לחיים והמון המון שנאה אליי. על זה שאני לא מתאימה לכאן שאני חסרת שימוש מטומטמת חסרתת כל כישרון או יכולת או ייחודיות אני רק עוד אחת די גרוע שאפילו לא יכולה להצליח בבגרות. מילא אם הייתי סתם עוד לוזרית חסרת תכלית. לא אני לא כזאת!! יש לי דרישות וציפיות שמתנפצים על חוסרת היכולת שלי הטמטום שלי ואני  פשוט גרוע אני לא שווה את החשמל שמובוזב על השורות האלה שאני אילו לא כותבת כי זו לא כתיבה אלה משפריצה מתוך הריקבון של עצמי. אני אפילו לא מדברת על האכזבה הגורפת  והתמידית שאני מהווה עבור ההורים שלי. אני כישלון  בכל דרך שאני בוחרת. לאן שאני לא פונה אני נכשלת ומכשילה את הסובבים אותי. אם לא האמביציה האין סופית שלי בתוספת היהירות שלי וההתנשאות הייתי סתם ממוצעת. אבל ככה? אני כישלון ששונא ומשניא את עצמו. כישלון כל כך עצוב וכל כך גורף.