אנחנו האויב הגדול של עצמנו

יובל ? מה הוא עושה פה? איך הוא נכנס?

הוא לא החזיר לי את המפתח של הדירה שלי, מאז שעזב. 

אני נזכרת.

הייתי כל כך עסוקה ששכחתי שהוא לא החזיר לי את המפתח.

למה הוא לא החזיר לי אותו? למה הוא נכנס?

כל כך הרבה שאלות עלו לי לראש, שלא שמתי לב לרעש לנפסק.

יובל עושה אותו? אולי הוא שמע שאני פה?

אני חושבת שהרעש מגיע מלמטה. אני פותחת את הדלת ,

היד שלי מאוגרפת סביב המפתח של יובל בכעס.

אני יורדת מהר רגל אחר רגל במדרגות.

אני רואה את יובל מביט אליי בעיניים קצת מאוימות.

אני מסתכלת עליו בשתיקה. לא מצליחה לומר כלום.

מנסה להבין מה אני רואה.

יובל, עם מסור, ספה שכל המילוי שלה מפוזר עליה ובסביבתה,

שולחן הכתיבה שלי מלא בשריטות עמוקות.

הספרים שלי פתוחים, והמון דפים מהם מפוזרים על הרצפה.

הכסא מפורק לחלוטין .

אני מתעשתת ושמה לב שיובל עדיין מביט בי,

בהמון כעס בעיניו.

אנחנו ככה כבר מספר שניות ארוכות..

ואז יובל מסתובב , מרים את הכסא, או יותר נכון את מה שנשאר ממנו,

ומניף אותו, כעומד לזרוק עליי.

 " לא יובל ! " אמרתי בצעקה חנוקה " למה לא? " הוא שאל, קצת ברוע אפשר לומר.

"למה לא ??? אתה רוצה לזרוק עליי רגל ששל כסא, שאתה שברת, והפכת פה הכל,

אפילו בלי לומר לי מה עובר עלייך ?" אמרתי לו, כבר מתחילה להתנשף.

הוא לא מרפה את היד, ומחליט לזרוק עליי את הרגל של הכסא, לאחר היסוס שראיתי בעיניו.

הדבר האחרון שזכרתי זה כאב משתק באף. 

פגע בדיוק באמצע.