.Pretty much me

אומייגאד! מה ??? וואו איזה נוסטלגי !

כמה התגעגעתיייי וכמה עוד יש לי לעדכן ! אומייגאד! מה???

כל הפוסטים הישנים שלי, התגובות, הסמיילים ששמרתי לעצמי כאן .. אני בהלם שאפשר לחזור לכאן עדיין וזה הכל כמעט נשאר אותו הדבר

אוקיי.. עברו כל כך הרבה שנים מאז הפוסט האחרון שלי כאן (בערך 7 שנים) ואני לא מאמינה עדיין שחזרתי

היה לי ממש עצוב שהבלוג שלי לא היה זמין המון זמן, ולא באמת היה לי מקום לפרוק בו מבלי שיכירו אותי

אז יכול להיות שאחזור לכתוב כאן .. מקווה שאמצא את הזמן . זה היה לי כל כך חסר וואו.

אוקיי אז נראה לי שאתחיל לספר בגדול מה שאני זוכרת שקרה מאז הנקודה האחרונה שעצרתי, זה הולך להיות מאוד ארוך כי קרה המון מאז.

סיפרתי שמצאתי עבודה במוקד ושאני וחיימי היינו בהמון סימני שאלה בקשר למעבר לגור ביחד ..

אז העבודה במוקד לא הייתה כל כך זמנית כמו שחשבתי.. עבדתי בה בערך שנתיים, והיה לי גם די כיף 

זה לקח זמן אבל הכרתי שם כמה חברות טובות שלי שעד היום אני בקשר איתן ואחת מהן היא אחת מהחברות הכי טובות שלי עד היום אנחנו בקשר כמעט יום יומי ונפגשות כשיוצא לנו עם הבני זוג שלנו.

כן, אני וחיימי עוד ביחד *טפו טפו* ממתי שכתבתי שנהיינו ביחד 24.1.14 , אנחנו עדיין ביחד ו... נשואים באושר! 

- בחזרה לעדכונים ... אז בקיצור יצא שאני וחיימי קצת התמעמענו עם הלעבור לגור ביחד (2019) ולבסוף הקורונה פקדה אותנו..

היה באמת כל כך מפחיד .. פחדנו על החיים שלנו, על החיים של היקירים שלנו, על החיים של הסובבים אותנו

ובאמת מתו המון אנשים .. אני גם חששתי לבריאות של ההורים שלי כי הם לא צעירים, וחיימי חשש לבריאות של אמא שלו שהייתה בקבוצת סיכון והיה חוסר ודאות נורא גדול. גרתי אצל ההורים שלי עדיין, תודה לאל עבדתי כל הזמן הזה ואז נכנסה העבודה מהבית לחיינו שאין תענוג גדול כזה !

חיימי לא עבד.. הוא היה בחל"ת ממקום העבודה שלו והיה קשה מאוד למצוא עבודה אחרת אז יצא שהוא היה בחל"ת המון זמן ..

ואז הקורונה קצת נרגעה והחיסונים נכנסו , עשינו אותם.. 3 סה"כ.. בדיעבד אני מצטערת שעשיתי אותם היו לי תופעות לוואי שנמשכו המון זמן אפילו שנים.. משהו מזעזע .

ויכולתי לעבור לגור עם חיימי. בשנת 2021 עשינו את זה. לבסוף החלטנו לעבור לגור אצל הורים שלו בחדר שלו בבית שלהם כדי לחסוך לדירה משלנו, חיימי החליט לעשות קורס מקצועי שיקדם אותו כדי למצוא עבודה חדשה ומכניסה יותר , ואני הלכתי בעקבותיו.

עברתי לגור בעיר שלו, התחלה חדשה לחלוטין. לא רואה את המשפחה שלי כל יום כמו שהייתי רגילה במשך 25 שנים שחייתי אז , ורחוקה מחברות שלי, והכל הכל מחדש.

למדתי גם כן קורס מקצועי. העבודה במוקד לא היו מעוניינים להמשיך איתי שאעבוד מרחוק אז התפטרתי.. ומצאתי עבודה בעיר החדשה שקשורה לקורס שהחלטתי ללמוד, אז עבדתי משרה מלאה ובערבים הייתי לומדת ככה במשך שנה וחצי פחות או יותר (בסוף לא הלכתי על אופציה אקדמאית. לא מצאתי לנכון שזה מתאים לי) .

אז גרנו ביחד אצל הורים של חיימי, במשך 3 שנים משהו כזה (היה קשוח לגור ביחד אצל ההורים אני לא אשקר) , ביום הולדת 26 שלי חיימי הציע לי, ההצעה הייתה לבסוף בבית של הורים שלו גם כן שהיה בסוף בלת"ם עם ההצעה והיה צריך להעביר הכל לבית שלהם כי זה לא הסתדר במקום שהוא רצה, אז תוך כדי שאני והוא במסעדה וחשדתי שמשהו קורה כי הוא היה בפלאפון מתכתב בלי סוף ונראה מאוד לחוץ.. מסכן שלי. אבל בסוף שמחתי שזה קרה בבית ולא איפה שהוא תכנן מהתחלה אז יצא לטובה .

ולקחנו קצת זמן לעקל ורק אחר כך התחלנו לתכנן את החתונה, ובסופו של דבר ביולי 2023 התחתנו . הייתה חתונה צנועה יחסית רצינו רק את האנשים הקרובים אלינו ביותר, ומשפחה . וכך היה. הייתה חתונה מודרנית ויפה ומתאימה לנו בדיוק (עד היום אומרים לנו כמה שהחתונה שלנו הייתה מקסימה ויפה).

מבחינת עבודה, עזבתי את מקום העבודה שעבדתי בו במהלך הלימודים לטובת מקום העבודה שלי שאני עובדת בו עד היום כבר כמעט 3 שנים וחצי שאני עובדת שם. וחיימי גם כן עובד כיום במקום עבודה מסודר, האמת שהוא עובד ממש במשרד ממולי. רק שאני עובדת יומיים בשבוע מהמשרד, ו3 ימים מהבית שזה מדהים לי.

אחרי זה לקראת היום הולדת שלי (27) החלטנו להגשים חלום ולטוס לירח דבש, טסנו לדיסנילנד בפריז ! ממש טיול החלומות שלי מגיל קטן

והיה מהמם ורומנטי ואווירה אירופאית כזו , והלכנו למקומות שרצינו ובאמת היה מאוד כיף

ובסוף יצא שחזרנו לארץ ביום רביעי 04.10.2023 ממש 3 ימים לפני השבת השחורה הארורה .. והיה לנו מזל בקטע הזה .

גם כן היה מאוד מאוד קשוח וזו הייתה תקופה מאוד קשוחה בחיים שלנו במדינה .. כולכם יודעים מה היה ומה מרגישים וכו' ..

ולאחר שנה בערך אני וחיימי הגענו למצב שאנחנו חסכנו סכום שאיתו אנחנו יכולים להתחיל לחפש לנו את המקום שלנו וכך היה..

התלבטנו מאוד אם נצליח לקנות, או שנצטרך להשכיר אבל בסופו של דבר עברנו לגור בבית משלנו .. וזה מדהים, העצמאות זה משהו כל כך כיפי.

כמובן שיש את החיסרון שכל המטלות בבית הם עלינו , ואנחנו באמת תודה לאל חולקים יחד את המטלות וזה עובד לנו די טוב

אבל זה עדיין שווה את זה. אין לזה מחיר

אחרי זה.. התמקמנו לנו בבית שלנו לאט לאט, כמובן שבהתחלה של המעבר יש המון הוצאות ולכן לא יכולנו להרשות לעצמנו בבת אחת לסדר אותו כמו שאנחנו רוצים אבל זה החלק הכיפי. בכל חודש הולכים וקונים עוד משהו נוסף ולאט לאט מאבזרים את הבית לטעמנו

כמובן שהיום (אנחנו כבר גרים בדירה שנה ומשהו כבר) עדיין לא קנינו הכל ותמיד יש מה להוסיף לבית אבל אנחנו די מרוצים. מרוצים מהאיזור, מרוצים מהסביבה, מהירוק, מהמיקום בקרבה למשפחה של חיימי . כן בסוף עברנו לגור לבד בעיר של חיימי

משהו נוסף שקרה בחיים שלי בשנה האחרונה, ולצערי מאוד רע והסיבה שגם רציתי לחזור לכתוב ולפרוק, זה שאיבדתי את אבא שלי ..

ביום כיפור שעבר הוא לצערי קיבל אירוע מוחי .. עשיתי את אותו יום כיפור אצל הורים של חיימי ואמא שלי התקשרה להודיע לי בצאת כיפור והייתי ממש בהלם כששמעתי .. היא אמרה לי שהוא פונה לבית חולים תודה לאל בהכרה, ושאחי נמצא איתו שם

ישר התקשרתי לפלאפון של אבא שלי, אחי ענה לי.. אמר לי שאבא בסדר ושאני יכולה לדבר איתו, נשמתי לרווחה אמרתי תודה לאלוהים

הוא העביר לי אותו ודיברתי עם אבא שלי, שהיה נשמע אז מאוד במצב רוח טוב ומאוד בסדר .. שמח לשמוע אותי ודיבר כאילו הכל רגיל ויותר.

סיפר לי שהעין שלו קצת פוזלת עכשיו כתוצאה מהאירוע מוחי שגם לא טופל כל כך בזמן .. אבא שלי לא ידע שהוא עובר את זה והתנהג כאופייני לו כאילו הכל רגיל וכלום לא מפריע לו, עד שכבר נכנס כיפור הוא התחיל לחוש לא בטוב והחליט להקשיב לי כשאמרתי לו לפני שנכנס כיפור שאם הוא לא מרגיש טוב שיתפנה לבית חולים .

אגב, אחרי שעברתי לגור עם חיימי אצל הורים שלו (וגם משהו שבשבילי היה מאוד מלחיץ כי סיפרתי כאן שאבא שלי מאמין שצריך לחכות עד החתונה בשביל זה אבל הוא החליט לסמוך עליי ולשחרר קצת) אז הקשר שלי ושל אבא שלי הפך ליותר קרוב והסתדרנו הרבה יותר .. 

ובחזרה לאבא שלי .. אז ההתדרדרות שלו קרתה דיי מהר, והרגשנו שהרופאים לא באמת מספרים לנו על המצב שלו כי מצד אחד אנחנו רואים התדרדרות אבל אני האמנתי שאבא שלי יהיה חזק כמו תמיד ויעבור הכל

אז הכל בערך קרה תוך חודש אולי חודש וקצת מתחילת האירוע ועד שלבסוף אבא שלי היקר שלי נדם .. הוא נשאר בבית חולים כל הזמן הזה ולא יכל לצאת משם, והאמנו שהוא יתחזק קצת בבית חולים ויעבור לשיקום אבל זה לא קרה ככה לצערי הרב מאוד ..

בהתחלה לא יכולתי לבקר אותו, זה היה מסוכן לו והיה אפשר רק שמלווה אחד יהיה איתו אז אחי היה איתו כמעט כל הזמן

ולאחר מכן כן איפשרו לנו לבוא לבקר אז באתי לבקר אותו עם אמא שלי וחיימי , בדיעבד אם הייתי יודעת שזה יגמר כל כך מהר אני לא הייתי עוזבת את המיטה שלו ..

אבל לפחות אלוהים סידר את זה שיהיה לנו זמן סוג של להיפרד אחד מהשני ושלא בבום בבת אחת הוא ילך לי ..

אז בהתחלה שביקרנו אותו הוא היה בסדר, מדבר, צוחק, אוכל, מתעקש לעמוד על הרגליים וללכת רגיל ולהיות עצמאי , הוא היה כל כך צלול בדעתו ונחרץ ועומד על שלו שאמרתי טוב זה אבא שלי, הוא יעבור את זה כמו גדול

אבל בפועל אבא שלי כבר נהיה חלש, הוא היה יחסית בגיל מבוגר וחולה כליות מטופל בדיאליזה .. הוא היה אומר לי שקשה לו ושהוא לא יכול יותר, ואני הייתי מנסה לעודד אותו כי לא היה משהו אחר .. הרופאים לא היו מוכנים בכלל לחשוב שהוא יעבור השתלת כלייה בגלל מצב הלב שלו ובכללי בגלל הגיל..

וראיתי עליו שקשה לו .. למרות שהוא לא מפונק בכלל ועוד באותו יום של האירוע מוחי היה נוהג לדיאליזה ועושה קניות לבית והכל כרגיל תוך כדי האירוע המוחי הסתבר ! .. ולאט לאט האירוע מוחי שהתגלה מאוחר התחיל לתת את אותותיו ופתאום אבא שלי לא היה יכול להזיז את היד שלו,

ובביקור לאחר מכן כבר כושר הדיבור לא היה טוב והיה קשה מאוד להבין אותו .. לפחות כשהוא עוד היה במצב יותר טוב אמרנו אחד לשניה שהוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו . ניסיתי לחזק אותו כמה שיכולתי .. וגם בטלפון .. וניסיתי גם לחזק את עצמי ולהחזיק בית ולעבוד תוך כדי , זה היה לי מאוד קשה

כשהייתי לידו ורואה אותו במצב הזה , לא את אבא שלי החזק שאני רגילה אליו, הלב שלי היה שבור .. ובכיתי מולו והשתדלתי מאוד שהוא לא ישמע אותי כי הוא כבר לא ראה כל כך טוב .. וניסיתי מאוד להראות לו שאני חזקה. כדי שלא ידאג לי בנוסף להכל

ולאחר משהו כמו 3 שבועות בבית חולים החליטו להוציא אותו לשיקום. שמחתי ! אמרתי הנה אבא שלי יחזור לעצמו לאט לאט .. אבל המצב רק התדרדר מהרגע שהוא יצא מהבית חולים ולאחר כמה ימים הוא שוב חזר לבית חולים אחר שקרוב.. אבל משם כבר תוך כמה ימים בודדים זה נגמר.. אבא שלי עצם את עיניו לעד .. זה היה ביום שבת (אומרים שרק צדיקים הולכים בשבת) ועד שהבית חולים התקשר לעדכן אותנו במצבו (והייתה לי נסיעה של כמעט שעה ממנו) כבר לא הספקנו להיות לידו כשהוא הלך, והגענו קצת אחרי .. אמא שלי הודיעה לי ולחיימי בטלפון ונשברתי באוטו כי ידעתי שאני לא יכולה להישבר ככה מול אמא , אז זו הייתה ההזדמנות שלי. נראה לי שחיימי לא ראה אותי שבורה ככה בחיים ..

ואז לארגן את הכל, קבורה, שבעה, עשינו מה שיכולנו ודודים שלי אחים של אבא עזרו גם הם מאוד בארגונים ..

זה היה מוזר, לא נקלט לי. אני עדיין מחכה שאבא שלי יום אחד יפתיע אותי ויחזור .. זה לא אופייני לו. הוא בחיים לא עזב אותי ככה הרבה זמן.

אבל אני מרגישה שאני מרגישה אותו איתי. תמיד אנשים אומרים את זה ולא ידעתי איך זה אפשרי. אבל עכשיו אני מבינה. לצערי, שוב, כמובן.

אז אפשר להגיד שאני בן אדם אחר ממה שהייתי .. ככה זה מרגיש לי. יש את החיים לפני שאבא שלי נפטר ויש את החיים אחרי.

שום דבר בחיים לא הכין אותי לרגע הזה, כי הייתי נאיבית . ילדה של אבא. אבא שלי לא יכול למות אין דבר כזה הוא יחיה לנצח.

אבל אני בגיל 28 הכרתי את החיים האמיתיים.. שלא הכל ורוד. וכל הבעיות שהתלוננתי עליהם בעבר נראות לי היום כל כך מטומטמות והבל הבלים ..

וגם שאחרים מתלוננים, והם עדיין לא איבדו מישהו קרוב כל כך, גם נראה לי מאוד הזוי. אבל אלו הם החיים

וצריך להמשיך הלאה. אני יודעת שזה מה שאבא שלי רוצה בשבילי. אהוב שלי.

וממש חודש בערך אחרי שנפטר הרגשתי שמאוד בודד לי בבית כשחיימי עובד ולא נמצא, כי אני עובדת מהבית רוב השבוע, ואני רחוקה מהמשפחה ומהחברות, והרגשתי שאני יכולה להשתגע בלי משהו שקצת ישכיח אותי לעיתים מהמחשבות .. לא רציתי באותו זמן להביא ילד כי חששתי לבריאות הנפשית שלי אם אכנס להריון בזמן שאני כל כך אבלה .. ושאתייחס אליו ולחיימי לא טוב כי זה לא מגיע להם .
אז החלטתי שאני רוצה להביא הביתה כלב. 
או יותר מדוייק כלבה. כי גם לפני כמה שנים איבדתי את הכלב שלי שגדלתי איתו ואבא הביא לי אותו מגיל קטן, אז זה תמיד יכאב בלב ורציתי לאמץ הפעם כלבה כדי שאני לא ארגיש לגמרי עצובה .
אז חיימי הסכים. ובמקרה מישהי מהשכונה פרסמה בקבוצה של השכונה שהיא מצאה כלבה ברחוב והיא מחפשת מישהו שיאמץ אותה מאצלה, אני בהתחלה התנגדתי כי היא הייתה גורה בת 3 חודשים בערך וידעתי מה זה לחיות עם גור .. ויידעתי את חיימי במה זה כרוך כי הוא לא גדל עם בעלי חיים אבל הוא גם כן מאוד רצה לגדל כלב .
אבל חיימי בסוף כן רצה שנביא אותה, אז קבענו עם האישה. האמת שכמעט התפספסה לנו ההזדמנות כי האישה אמרה לנו שיש על הכלבה ביקוש גדול,
אבל היא מאיזושהי סיבה  (לא יודעת להגיד איך.. אולי אבא שלי עזר במקרה הזה) החליטה שדווקא לתת אותה לנו. היא אמרה שאנחנו נראים לה זוג מאוד חמוד שיכול לקחת את הכלבה אליו ולדאוג ולאהוב אותה .. אז התרגשנו מאוד. בכל זאת, עכשיו אנחנו נהיה אחראיים על ייצור כל כך חמוד ונהפוך כמעט למשפחה .
אז לפני שהלכנו לפגוש אותה, עוד בעבודה יצאתי קצת לקנות בשבילה כמה דברים שיהיה לנו בבית כמו רצועה, קערות אוכל, קצת צעצועים, וזה. ואז כשסיימנו לעבוד עצרנו בחנות חיות וקנינו לה אוכל, חטיפים ועוד כל מיני דברים שצריך כדי להיות מוכנים.. זה היה מאוד מרגש. העמסנו את האוטו בכמה דברים קריטיים ונסענו לפגוש את הכלבה. הגענו לבית של האישה היא הכניסה אותנו בקבלת פנים מאוד חמה ובחיוך, וישר שראינו את הכלבה התאהבנו !!!!
איזו חברותית !! איזו מתוקה!! ממש דובון קטן אמרנו . היא ישר באה אליי ולחיימי ורצתה ליטופים והתרגשה וקשקשה בזנב המתוק והקטן שלה.
אמרנו לאישה שאנחנו התאהבנו ואנחנו רוצים לקחת אותה. אז היא הייתה צריכה בצער רב להיפרד מהכלבה וגם הילדים הקטנים שלה נפרדו מהכלבה, אמרנו לה תודה ושנשמור איתם על קשר אם הם ירצו, ויצאנו.
נסענו ביחד, הכלבה הקטנטונת הייתה על הרגליים שלי בכמה דקות נסיעה שהייתה לנו, וליטפתי אותה כי היא קצת פחדה ולא הבינה לאן אנחנו לוקחים אותה..
הגענו לבית שלנו, הורדתי אותה מהידיים שלי לרצפה לאט לאט ונתנו לה להכיר את הבית ולרחרח
היא הייתה קצת חששנית בהתחלה אבל בהחלט מאוד מתוקה, וגם נורא עייפה.
היא הסתובבה קצת בבית ואז נכנסה לישון התמקמה במתקן של הכביסה בתוך המצעים שהיו תלויים על המתקן וזה היה כל כך מתוק.
בלילה קצת הערתי אותה כדי שהיא תבוא לישון לידנו ושנשגיח עליה , שמתי לה שמיכה על הרצפה לידנו בחדר שינה ונרדמנו.
אני זוכרת שהיא קצת בכתה באותו לילה התעוררתי אליה, הרמתי אותה קצת וליטפתי אותה עד שנרגעה וחזרה לישון. ככה היא התעוררה כמה פעמים בלילה .. אויש היא הייתה כל כך חמודה שזה לא היה אכפת לי!

וככה החודשים עברו .. בהתחלה היה מאוד קשה ומאתגר לגדל גורה קטנה . חיימי לא כל כך הסתגל לרעיון כל כך טוב .. לפעמים הוא גם היה מקנא שאני נותנת לה לטענתו יותר יחס מאשר אליו .. וזה כמובן לא היה בכוונה אבל גם אני תוך כדי עברתי ועדיין עוברת תקופה לא קלה מכל מיני בחינות בגלל האבל שאני נמצאת בו .. בקיצור היה קשוח ברמות אבל שמחתי לפחות שיש לי את חיימי שעוזר לי להתמודד, ואת הכלבה שדרך אגב קראנו לה נלה ! שעזרה לי בדרכה שלה להתמודד ולעבור את התקופה .. ומשפחה וכמה חברים טובים שהיו לצידי ולצד חיימי בתקופה הזו..

לנלה כבר הייתה יום הולדת שנה החודש.. והיא גדלה להיות גורה ממש מתוקה וגדולה יחסית.. מרגש שיש יצור חי שאנחנו אחראים עליו והוא גדל בחסותנו.
בעזרת השם שגם נזכה להקים משפחה בקרוב.. אמן !
עד כאן לפעם הבאה

מעניין אם יש עדיין אנשים שקוראים בלוגים.. אם כן, אשמח לשמוע אותכם אחרי כל כך הרבה שנים. מאוד מרגש לחזור לכתוב