בסוף החלטתי פשוט לצרף לפה את ההמשך (: אז תקראו מאיפה שהפסקתם חחח
קריאה מהנה !!
*~*~*~*~*
הסתכלתי מבעד לחלון, מניחה את סנטרי על היד בעוד הנוף, אם אפשר לקרוא למדבר נוף, חולף לו. שלוש מזוודות כבר היו ארוזות, דחוסות בתוך הבג' של האוטו הלבן שלנו. כלבת הדוברמן שלי, קול, ישבה מאחורה בחיוך כשגושי רוק נוזלים מלשונה ויכולתי לראות איך אימי נגעלת ומנסה להתרחק ממנה עד כמה שאפשר.
בהתחלה לא הרשו לי להביא אותה אך אמא שלי הצליחה לשכנע את ההנהלה. אני לא בטוחה אם זה מהצעקות והעקשנות שלי או אם זה בגלל שהיא פשוט מתעבת אותה ורצתה שתהיה כמה שרחוק ממנה בכל מחיר.
"נו.. סקיילר, זה לא כזה נורא", אמרה לפתע.
"טוב שנזכרת לדבר", אמרתי, לא מפנה אליה את מבטי.
"קדימה סקיילר, תתעודדי", ניסתה שוב.
"ממה ? ממה להתעודד שרה ?", כך קראתי לה ברגע שהתכחשתי לכך שהיא אמא שלי. ישרתי אליה את מבטי כשהעצבים שוב משתלטים עליי והפה הגדול שלי מתחיל לדבר מעצמו, בלי לתקשר עם המח. "מכך שאמא שלי מנסה להיפתר ממני ?".
"אני לא מנסה להיפתר ממך, אני מנסה לעזור לך", אמרה בייאוש והוצאתי מן גיחוך של ספק.
"כן בטח, גם מקול את לא מנסה להיפתר ?", שאלתי וקול נבחה. "לא עכשיו קול", פניתי אליה בקצרה- אכשהו היא החליטה שכאשר אני קוראת בשמה היא צריכה לנבוח.
"אני לא מנסה להיפתר ממך או מ.. הכלבה שלך", ענתה לאחר מבט חטוף בקול.
"אז למה את שולחת אותי הרחק ממך ! מהבית שלי !?", התעצבנתי.
"כי את צריכה ללמוד לשלוט בכעסים שלך", ענתה.
"אבל זאת בכלל פנימייה לאנשים שמנסים להתאבד ! זה אפילו לא קשור !", אמרה בטון גבוה והחלטתי כשידיי מושטות לצדדים.
"ואת לא ניסית להתאבד, סקיילר ?", שאלה.
הסתכלתי עליה בהתרסה לכמה שניות ולאחר מכן סיננתי : "אני שונאת אותך", וסובבתי את ראשי בחזרה לעבר החלון.
לאחר כחצי שעה עצרנו. הרמתי את מבטי וראיתי מולי פנימייה ענקית וצבעונית, "יופי, פנימייה לגאים", חשבתי. יצאתי מהאוטו, טורקת את הדלת מאחורי. הלכתי לקול ונתתי לה לצאת, ברגע שפתחתי את הדלת היא קפצה ורצה לעץ הקרוב. אימי כבר הוציאה את המזוודות, כאילו אין לה בעיה עם כל מה שקורה.
"אל תגעי בהם", אמרתי לה עצבנית.
"אל תהיה תינוקת סקיילר".
"אבל איווו, זה דוחה כשאת נוגעת בהם ! את מלאה בחיידקים !", עשיתי לה דווקא וחייכתי לה חצי חיוך ציני וחטפתי ממנה את המזוודות, מתחילה לצעוד לעבר הבניין הענקי; כבר בדרך יכולתי לראות את השטחים הענקיים של הפנימייה הומים מלא ילדים. כמה ילדים מנסים להתאבד לעזאזל ?!
כשנכנסו אל הקבלה המזכירה יישבה שם ולעשה מסטיק כמו פרה. התקדמנו לעברה וכאשר באתי לדבר אימי עצרה אותי.
"תני לי דבר", אמרה וגלגלתי עיניים.
"שלום", אמרה למזכירה בחיוך והיא התיישרה בכיסא שלה ושאלה מה אנחנו רוצות תוך כדי לעיסת המסטיק.
"דיברתי עם שון, המנהל מלפני שבוע כדי לרשום את ביתי, סקיילר ג'ונס..."
"סקיילר ג'ונס אמרת ?", נקטעה אימי על ידה ולאחר רגע של הקלדות במחשב היא אמרה : "בניין 3 קומה שנייה חדר 209", והושיטה לנו מפתחות. אני ואמא שלי הבטנו בה בלי לעשות דבר אבל לאחר רגע חטפתי מהמזכירה את המפתחות וחזרתי לכעוס. הלכתי בצעדים מהירים אל הבניין בעוד יש שתיקה מתוחה בנינו. תוך כדי יכולתי לראות שטחים מלאים דשה מכל עבר ופה ושם איזה פארק או ספסלים שילדים ישבו ודיברו עליהם, משחק טניס פה או משחק אחר של כדורסל - הכל היה כל כך שמח ובהיר ורק אני הייתי השונה והמדוכאת.
לאחר כמה חיפושים הגענו לבניין.
" טוב, זהו. את יכולה ללכת", אמרתי בכעס ולא הסתכלתי על אמא שלי.
"סקיילר.. בואי לא ניפרד ככה", אמרה.
"ביי", שיניתי את טון הדיבור, מזרזת בה והסתכלתי עליה.
"את יודעת שזה רק כי אני אוהבת אותך".
"שקר".
החזקתי את קול ואת אחת המזוודות ביד אחת ואת שני המזוודות האחרות ביד השנייה כשעל גבי עוד תיק קטן. הסתכלתי בפעם האחרונה על אימי ועלי. היא לבשה מכנסיים שחורות מהודרות עם חולצה לבנה מכופתרת בעוד אני לבשתי מכנסי ג'ינס משופשפים וגופייה פשוטה בצבע טורקיז. היא נעלה נעלי עקב מבריקות בעוד אני נועלת נעלי אולסטאר פשוטות, היא מאופרת בעדינות כששיערה פזור בעוד שלי אסוף- כן, אנחנו בהחלט לא נראות קרובות, ואז נכנסתי אל הבניין..
לא הרשתי לעצמי להראות התלהבות והלם מגודלו של הלובי אך בהחלט הייתי בהלם. הוא היה ענקי ! רצפה לבנה ובוהקת עם קירות תכלת ואפור- כאילו אסור ששום חלק במקום הזה יהיה חסר צבע או לבן- ועל אחד הקירות השתרעה מראה ארוכה. בנוסף הייתה שם מעלית.
הלכתי אליה ובדיוק כשבאתי להזמין אותה יצא משם ילד עם שיער בהיר ועיניים ירוקות. הוא הסתכל עליי לרגע.
"היי", אמר לי בחיוך ולא עניתי לו אך כנראה שזה לא היה אכפת כי הוא הסתובב והלך משם.
נכנסתי למעלית כשאני גוררת אחריי את המזוודות ולחצתי על הקומה 2.
"חדר מאה ושבע, מאה ושמונה, חדר מאה ותשע", אמרתי תוך כדי הליכה במדרון ועצרתי מול דלת בצבע אפרסק. "I hate my life", מלמלתי את המשפט הקבוע שהפך למוטו שלי ונכנסתי לחדר.
בין רגע קול השתחררה מהחגורה והפילה את כל המזוודות ברעש גדול.
"אההההה !", שמעתי צרחה ונכנסתי לעומק החדר וראיתי שם ילדה בהירה עם שיער בלונדיני יושבת ליד מחשב בעוד קול מלקקת אותה .
"תעיפי אותה ממני ! תעיפי אותהה !", צרחה .
"חרא. אל תגידו לי שיש לי שותפה לחדר", נאנחתי. "בואי הנה קול", ציוויתי עליה; היא נבחה והבלונדינית צרחה.
"קול !", היא שוב נבחה והיא צרחה.
"קול בואי הנה !", היא נבחה פעמיים והבלונדית צרחה שוב.
"אולי תסתמי כבר !?", התפרצתי עליה, עלתה לי על העצבים ! לא רק שיש לי שותף לחדר אלא היא גם פרחה !
"למה מי את שתגידי לי מה לעשות ?", שאלה בגועל כשהיא סורקת אותי מלמטה עד למעלה. פתאום היא לא מפחדת ?!
"לצערך השותפה שלך", אמרתי וקול סוף סוף החליטה לרדת ממנה. יופי. רק אחרי שהעלתה לי את העצבים כלבת הדוברמן שלי החליטה לרדת.
"מה ?! לא אמורה להיות לי שותפה ! אני לא רוצה !", התבכיינה.
"לפחות זה הדדי", אמרתי עצבנית וראיתי שיש רק מיטה גדולה אחת בחדר.
"איפה המיטה השנייה ?", שאלתי.
"מה ?", היא לא הבינה.
"אמורות להיות שתי מיטות, אחת לי אחת לך", הסברתי לה כמו לילדה קטנה.
"אהה, היא, אני חיברתי אותה לשלי".
"אז תזזי אותה בחזרה".
"לא", אמרה וחזרה למחשב.
"מה לא ?", שאלתי, מרגישה איך העצבים עולים לי- אני שונאת שלא מקשיבים לי, עוד תכונה שלילית.
"אני לא מזיזה אותה", אמרה, אפילו לא מתייחסת אליי.
"תקשיבי לי טוב, את הולכת להזיז את המיטה הזאת ואם לא אני יעשה את זה; ואני די בטוחה שאת לא רוצה שאני אגע לך בדברים".
היא שלחה לי מבט עצבני ואמרה : "אני לא הולכת להזיז את המיטה הזאת". אגרפתי את ידי ולפני שהתפרצתי עליה פתחתי במהירות את אחת המזוודות והוצאתי משם בלוק ציור ועיפרון פחם.
"מה את עושה ?", שאלה.
"אם את לא רוצה לקבל מכות תהיה בשקט", הזהרתי אותה ופתחתי את דלת החדר.
"מי את חושבת שא...", היא קמה אליי ועוד לפי שהיא סיימה את המשפט טרקתי את הדלת .
טיילתי במקום. התחלתי ללכת לאורך השביל בשטחי הדשה וראיתי כמה ילדים משחקי כדור עף או כדורסל ולאחר מכן מריעים כשאחד מהנערים ניתר וקלע לסל.
היה לו שיער שחור סתור מהזיעה ועיניים כחולות עמוקות. המשכתי להסתכל עליו עד שהבנתי שהוא מסתכל עליי גם כן והסתתי את מבטי מיד. 'מפגרת', חשבתי לעצמי והמשכתי ללכת- מרגישה שמבטו עוקב אחרי.
התיישבתי מתחת לעץ ופתחתי דף חדש והתחלתי לצייר, הוצאתי את כל העצבים בציור. נזכרתי באמא שלי. למה היא בכלל הולידה אותי ? היא בכלל רצתה אותי ?? אני בטוחה שלא, אף פעם לא אכפת לה והיא רק עושה רוח כל הזמן. אף פעם לא באמת אכפת לה מה אני עושה, אם אני שומרת על עצמי, אם משהו קורה לי... קליק, הסתכלתי על העיפרון שנשבר ולפתע הבנתי מה אני עושה והפסקתי לחשוב. כבר שחכת סקיילר ? אסור לחשוב.
פתאום הרגשתי צל מעליי, הרמתי את מבטי וראיתי את אותו הילד בעל השיער השחור והעניים הכחולות.
"פששש, יפה את מציירת", אמר, חוטף לי את המחברת.
"תחזיר אותה", אמרתי וקמתי.
"ואם אני לא רוצה ?", שאל.
"אז אתה תצטער על זה".
"כדי לך לסתום לפני שאת תצטערי על זה".
"תחזיר לי אותה", חזרתי על דבריי מתעלמת ממה שאמר ושלחתי לו מבט עצבני, אנשים רוצים לעצבן אותי היום.
"ואם אני לא רוצה ?", חזר על דבריו גם.
"אז בלי רצון", עניתי וחטפתי את מחברתי לפני שהוא יכל להחזיק בה שוב.
הסתובבתי והתחלתי ללכת משם אך הוא תפס בחולצתי והדביק אותי לעץ, חונק אותי בצווארי.
"את, לא תגידי לי מה לעשות, מה בא לי לעשות, מה הרצון שלי ובמיוחד", סינן מבין שיניו כשהוא לא נותן לי לנשום .
"ובמיוחד לא תחליטי בשבילי ! בפעם הבאה כדי לך לחשוב טוב טוב על מה שאת אומרת. מובן ?!", שאל וגיחכתי .
"מה את צוחקת !?", שאל- צעק.
"גם לך יש בעיות עצבים", אמרתי. את האמת ?? זה לא היה הכל. יכולתי לקרוא אותו כמו ספר פתוח, אני יכולה לקרוא כל אחד כמו ספר פתוח.
"זה לא עניינך מה יש לי ומה לא".
"אני בטוחה בזה. אני בטוחה שזה לא ענייני שאתה עצבני כי אתה לא מוצא את מקומך פה, לא יודע אם לכעוס- אתה מנסה לעצור את הכעס אבל לא מצליח. ההורים שלך גרושים ו... "
הוא הסתכל עליי מופתע ולאחר מכן ריסן את עצמו סינן קללה וחזר על עצמו "זה לא עניינך". הוא שיחרר אותי וחזרתי לנשום שוב, מסדרת את קצב נשימותיי כשהוא הולך מהמקום.
גיחכתי שוב וידעתי שמאותו הרגע, מצאתי לעצמי יריב.
הסתכלתי על בלוק הציור ושקלתי אם לחזור לצייר, העיפרון לא הייתה הבעיה, תמיד יש לי עוד אחד בכיס. החלטתי שלא, כבר אין לי חשק. אבל אם אני לא יעשה משהו אני יחשוב..
נאנחתי ונשענתי על הקיר, הסתכלתי על השמיים ועצמתי עיניים. נרדמתי.
נ.ב- אם יש קוראים חדשים אז יש גם הקדמה חח
ותראו קצת נוכחות !!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
