רק רציתי להיות מאושרת

אז יש לי את הגיטרה הזאת, והיא רק שלי.
וכל דבר שאני אנגן בה, ישמע נפלא.
אז פעם ניסיתי, רק כדי לבדוק, גיטרות אחרות.
וכל דבר שניסיתי בהן, נשמע נורא.

אז יש לי את הגיטרה שלי, וכל דבר שאנגן בה ישמע אני.

לפעמים, אני כל כך פתטית, שאני מייחלת שאפול ואשבור את היד,
רק כדי שישאלו אותי מה קרה לי ואם אני בסדר.
ואולי, אני לא פתטית, רק אנושית.

החיים שלי פשוט מושלמים.
יש לי הכל.
משפחה תומכת, חברים, ציונים טובים.
יש לי הכל ואני לא מאושרת.
אז הדבר הבא שנשאר לעשות זה פשוט לבדוק, מה לא בסדר איתי?

למה המחסום כתיבה שלי תמיד קשור לדמעות?
למה הדמעות שלי תמיד קשורות לרגשות?
למה הרגשות שלי תמיד קשורים ללב?
ולמה עדיין יש לי מחסום כתיבה אם כבר ממזמן אין לי לב?

כתיבה היא הדרך שלי לדבר עם העולם.
אם אני לא יכולה לכתוב.

עדיף כבר שאהיה אילמת.

אמא שלי אף פעם לא אמרה לי "תיזהרי במה שאת מבקשת, זה עשוי להתגשם".
אולי זאת הסיבה שאף פעם לא האמנתי בזה.
ובאמת, זה אף פעם לא קרה.
טוב, לפחות לא איתי.
שום דבר שביקשתי אף לא התגשם כשזה קשור בי.

הכול מתחיל בי.
וגם נגמר בי.
אולי זה אומר שאני המכשול של עצמי.
ואם אני המכשול של עצמי,
אז אולי מעולם לא נועדתי להצליח,
כי אני לעולם לא אצליח להתגבר על עצמי.

איך אפשר להוציא ריקנות על המקלדת?

אני זוכרת שהייתה לי חברה פעם,
ילדה חדשה בכיתה,
שהייתה משקרת לגביי דברים עלייה.
ושגיליתי את זה היא כבר עברה כיתה שוב.
חבל,
רציתי להגיד לה שהיא לא צריכה לשקר כדי שנאהב אותה יותר.
היינו מקבלים אותה גם ככה איך שהיא.

עכשיו אני חושבת שאולי הייתי צריכה להגיד את זה גם לעצמי.