רק רציתי להיות מאושרת

אם בכלל צריך להאשים אותי.

כל כך הרבה רגש

איזו עוצמה

איזה כאב.

אולי זאת לא אשמתי(?)

גלולות.

יש סיכוי?

בדיוק התחלתי. אולי... כאילו... אולי הפעם זאת לא אשמתי?

רק רציתי יציבות.

אולי זה מה שיביא למפלה שלי.

הדיכאון הזה ממש קשה.

כבר חודשים שלא הרגשתי ככה. ועוד אחד כזה שנמשך ימים.

מרגישה מכווצת וקטנה ולבד.

גם ליד המשפחה אני מרגישה לבד. אני חייבת שיחה, חייבת מגע, חייבת רגש.

אני מתמוטטת ונשרפת והעולם קופא על שמריו.

הנשימות כבר לא מרגיעות והדמעות מאיימות לפרוץ. 

אבל אני יכולה

יכולה לעבור מעל זה.

יכולה לקפוץ לזנק לנתר לגרור את הנשמה המרוסקת שלי מעל זה.

קשה לבד קשה גם לשתף.

לך תגיד למישהו, 'תעזור לי לשקם את הנפש שלי'.

'תהייה איתי כשאני נשרף מבפנים'.

'תחזיק אותי כשאני מאבד חלקים מעצמי לבור השחור שבי'

מי יכול באמת לעשות את זה?

תמיד תמיד תמיד 

לבד.

זה מסע שאני צריכה לעשות לבד.

אבל כמו שאמרתי, אני לא יכולה להישאר לבד.

חייבת

חייבת חייבת

להפסיק לנסות לעצור את הדמעות.

לא יכולה לאבד שליטה.

לא יכולה

לא 

הכאב חודר ואני כמו טיפה בים של טירוף. 

האם זה שאני משוגעת בעולם של משוגעים הופך אותי לנורמאלית?

או שמא זה דווקא הופך אותי לפסיכית יותר?

להסתכל במראה ולא לזהות את מי שמביטה אליי.

אולי אני לא אני.

ואני לא אשמה.

אולי הגלולות המפגרות משפיעות קשה ואני סתם דפוקה.

אולי.

רק רציתי לחיות.

רק רציתי. אבל העולם מלא באנשים שרק רצו. ועכשיו הם כולם מתים.