רק רציתי להיות מאושרת

כן, אני רוצה לפתוח את זה, כן, אני רוצה לדבר על זה.

אני לספר למשהו את כל מה שעבר עליי מכיתה ז'.

אני כל כך רוצה.

חבל שאף אחד לא מוכן להקשיב.

לא נורא.

אני פשוט אפתח את זה פה.

-

-

-

-

בכיתה ז' עליתי עם החברה הכי טובה שלי עינב לכיתה שלא הכרנו אף אחד.

עינב הכירה כמה ילדים שהגיעו כקבוצה לכיתה ושמותיהם - רוני , עומר, ששושני, ושי.

עומר ועינב מיד התחברו ונהפכו לזוג כבר ביום הראשון ללימודים, זה החזיק שבוע.

בינתיים רוני ניסתה לקחת לי את המקום בתור החברה הכי טובה של עינב.

אבל אני הייתי פה לפניה לא? לא משנה...

נהייתי נורא עצובה.

וכן אני מודה, הייתי טיפה מאוהבת בעומר.

אז התבכיינתי לו קצת.

-אמצע כיתה ז'-

נמאס לי שרוני לוקחת לי את המקום,

אז העפתי לה סטירה ואמרתי לה שתתרחק מעינב כי היא הייתה החברה הכי טובה שלי לפנייה.

טעות ענקית כי מסתבר שלרוני יש זיכרון לטווח ארוך מאוד.

-פסח-

אני ועומר התקרבנו מאוד, יותר מידי.

עד ששיחה אחת בווצאפ נגמרה בכך שהסכמתי להיות חברה שלו.

כל הפסח לא דיברנו (אשמת שנינו) ונפרדנו ביום הראשון של החזרה ללימודים.

-בין פסח לשבועות-

אני מודה, איבדתי את זה לגמרי.

השתגעתי קצת ועשיתי עוד טעות.

כתבתי על הלוח בכיתה את כל מה שעומר עשה לי במהלך השנה, לי ולעוד ילדה.

(התעלל פיזית ונפשית, פגע בנו, הוליך שולל וכו').

ביג מיסטייק!

כמובן שעלו עליי.

משם נשלחתי לטיפול פסיכולוגי של כמה שבועות.

להגיד שעזר לי? כן, די.

להגיד שהשתפר מצבי? לא, לא ממש.

-תחילת כיתה ח' עד כמעט סופה-

הכל נהייה לי טיפה מעורפל בשנה הזאת.

אבל יש דבר אחד שאני זוכרת מעולה.

אותך, נועה.

ילדה חדשה, סיפור חדש.

בתחילת השנה לא התקרבנו עד שיום אחד התחלנו לדבר.

ומאז נהיינו החברות הכי טובות, בערך.

בזכותך אני ודן התקרבנו.

זה הדבר היחיד שאני יכולה להודות לך עליו.

כל שאר הדברים שעשית היו רק לתקוע לי סכינים בגב ולשקר.

בשנה הזאת תחלנו את מסלול ההכשרה למשצ"ים וזאת הייתה גם השנה שהיה הקורס פסח.

זאת הייתה גם השנה שבה עזבת.

היית כאן רק שנה אחת, כיתה ח'.

תאמינו לי, אני לא מצטערת.

בגיזרת רוני בינתיים הכל שקט אבל זה עומד להשתנות.

עם עומר לעומת זאת ביליתי בקורס הקיץ של המשצ"ים שנמשך שבועיים.

-קורס קיץ בין כיתה ח' לט'-

אני ואתה התקרבנו, החלטנו להיות החברים הכי טובים.

ניסינו.

אבל איכשהו זה תמיד גלש לטיפה מעבר.

תמיד אכשהו, עברנו את התחום של ידידים והפכנו לטיפה יותר.

אחרי הקורס, בקושי דיברנו בקיץ.

כן דיברנו ואפילו נפגשנו פעמיים.

אבל תכלס? לא קרה כלום.

-תחילת כיתה ט'-

אני ודן מאוד התקרבנו,

נועה עברה בית ספר,

אני ביליתי בהפסקות בעיקר עם הבנים,

משחקת קלפים.

וחשבתי שהכל יכול להשאר ככה,

רגוע.

כן בטח.

בזמן הזה נוצרה חבורה הכוללת את עומר, רוני, שי, שושני, טליה(סתם ילדה טיפה שרמוטה ונגררת) וכמובן את דן.

הם התחילו להיפגש כל סוף שבוע שני בימי שישי.

אני התחברתי עם נוי, ילדה מתוקה שהסיבה שהתחברנו זה רק בגלל שהמורה הושיבה אותנו אחת ליד השנייה.

רוני שנאה אותי.

מכיתה ז' אני חושבת שהיא שנאה אותי אבל בזמן הזה היא התחילה להצהיר את זה.

בערך חודשיים אחראי תחילת הלימודים אני החלטתי שנמאס לי מעומר.

רק רע הוא עשה לי בחיים.

אז התעלמתי ממנו.

כשהוא שם לב (אחרי הרבה זמן כי היו לו הרבה בנות שהוא שיחק איתן) הוא שאל מה קרה.

ואני עניתי בפשטות,

פשוט תעזוב אותי.

לא אכפת לי ממך יותר, 

אתה לא קיים בשבילי.

אני חושבת שהוא לקח את זה קשה כי מאז הוא לא מפסיק להתנכל לי בכל הזדמנות.

הוא מכה אותי לפעמים בכיתה, מעליב מילולית.

אני משתדלת להיות נחמדה, כי אני הריי נפנפתי אותו לא? אני הרעה(?)

-אחרי כמה שבועות-

תורו של שי לארח את החבורה בבית שלו ובמקרה רוני ועומר לא יכולה לבוא אז הוא הזמין אותי ואת נוי, כי אנחנו גם היינו חלק מהם, בערך.

בסוף מסתבר שרוני כן יכלה לבוא אבל כשהיא גילתה שאני ונוי באות, היא צרחה בכיתה שהיא לא רוצה לבלות בחברת זונות כמונו.

אווץ'.

בסדר לא לקחנו את זה קשה.

היה לנו מאוד כיף בלעדיה אצל שי באותו הערב.

שבוע אחרי היה אצל דן.

כמובן שדן הזמין אותי ואת נוי, אני הייתי החברה הכי טובה שלו (מהבנות).

אבל עומר כן בא.

לא נורא.

היה מאוד כיף.

כמה שבועות אחרי זה, או לפני כחודש,

מתחילה תקופת הבחינות.

צפוי לנו מבחן באנגלית(שאני גרועה) ומבחן במתמטיקה (שאני בינונית).

דן הוא גאון אז ביקשתי שיעזור לי להתכונן.

הוא החבר הכי טוב שלי, כן? הוא אמור לעזור לי, נכון?

התכוננו פעמיים לאנגלית ואחר כך פעמיים למתמטיקה.

פרט נוסף שלא ציינתי, דן חתיך. כאילו ממש חתיך. והוא בן אדם טוב, כאילו ממש טוב.

ויש כמה בנות בכיתה שרוצות אותו, בנות מגעילות (רוני וטליה). אז אני, בתור חברה טובה, עוזרת לשדך לו בנות שהוא רוצה.

אני שואלת אותו כל הזמן את מי הוא מחבב.

ואז אני נותנת לו עצות איך הוא יכול להתקרב אל אותה הבת.

הוא מקסים, ומגיע לו מישהי טובה.

אז אני עוזרת לו, כי הוא החבר הכי טוב שלי, כן?

(הוא יודע שהוא החבר הכי טוב שלי, סיכמנו את זה כבר).

-לפני שבוע-

ילד ושמו לירן, מתחיל להכות אותי.

לא יודעת למה, לא יודעת מה עשיתי.

אבל הוא מתחיל לבעוט בי על בסיס קבוע.

בסדר לא נורא, נכון אני חלשה וקטנה אבל אני אשרוד, נכון?

זה רק כמה בעיטות קטנות וכואבות.

אני לא אלשין, אני לא שטינקרית.

שישי בערב, מדברת עם דן בווצאפ, משעמם לנו, משחקים שאלות.

כל אחד שואל שאלה, והשני חייב לענות הכי כנה שהוא יכול.

מגיע הרגע שהוא שואל את השאלה הבאה:

"יש הרבה שמועות שהסיבה לזה שאת רוצה לדעת את מי אני מחבב (גם השנה ובעיקר שנה שעברה) זה כי את מחבבת אותי ורוצה לשמוע שאני מחבב אותך. מהי תגובתך לשמועות אלו?"

אני עונה: "בולשיט" ושואלת מאיפה הוא שמע את השמועה הזאת.

הוא מספר לי מי.

לא מעט אנשים.

חלקם אפילו חברים שלי,

או אנשים שחשבתי שהם חברים שלי.

עוזבים את הנושא.

יומיים אחרי זה,

מיד אחרי שאני חוטפת שתי בעיטות, אחת מעומר ואחת מלירן,

ילד שואל אותי,

אם אני מחבבת את דן.

אני אומרת לו לא.

הוא אומר, תקשיבי, יש שמועות.

פעם ראשונה כבר הרבה זמן, שהדמעות כמעט יצאו בבית הספר.

מגיעה הביתה,

מתחילה התמוטטות עצבים.

בוכה את נשמתי, צועקת לתוך השמיכה שאני רוצה למות,

מנסה לבכות ברעש באמבטיה (כי אי אפשר לבכות ברעש סתם ככה בחדר, מישהו עוד יכול לשמוע).

יום אחרי זה כמו חדשה.

קמה עם חיוך מזייוף, כאילו שהכל בסדר,

שלא תקעתם לי סכינים בגב.

ודי, נמאס לי.

נמאס לי להיות מוכה,

נמאס לי להסתובב עם החיוך המזויף הזה כל הזמן.

נמאס לי שהחיים מתעללים בי ככה כל הזמן.

מה ביקשתי?

חיים שקטים?

להיות בילתי נראית?

הלוואי שלא יהיו יותר שמועות,

שלא יהיו עוד מכות,

שלא ידברו עליי ויפיצו עליי שקרים מאחורי הגב.

מספיק.

אני חזקה מאוד, אני יודעת.

אבל איכשהו, את, רוני, אתה, עומר, אתם, כל מי שמפיץ את השמועות האלו שלמה אני לא פשוט שמה עליהם זין,

אתם,

אתם שברתם אותי.

באותו היום אני נשברתי.

מרוצים?

הצלחתם, שברתם אותי.

אני שבורה.

מקווה שנהנהתם בטיול בהריסות שפעם היו הנשמה שלי,

היציאה היא אך ורק דרך החורים שהשאירו הסכינים בגב.

חזרנו לדבר, ביום רבעי.

לא חשבתי שזה יקרה אבל זה קרה.

ואני הייתי זאת שיזמה.

מי? אני ווואנבי.

אנחנו לא חברות, ממש לא.

שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה.

אבל, כן אני מתגעגעת לצחוקים שלנו.

סך הכל, כשהיינו רק שתינו היה לנו כיף.

היא הייתה כל הזמן צוחקת (ממני) ותוססת ומלאת חיים.

אז ביום רביעי התיישבתי לידה, ופשוט חייכתי.

וזה עשה את שלו.

ביום חמישי דיברנו עוד קצת, וזה היה נחמד.

ביום שישי בבוקר, דיברנו בפייסבוק בפעם הראשונה מאז שהפסקנו.

לא משו חשוב, סתם קישקושים.

היא שאלה אותי מה אני לובשת ואמרה שזה נחמד.

אחר כך בבית ספר דיברנו וגם קצת אחריו.

זה הרגיש לי כמו פעם, גם כשיודעים שהכל השתנה. טוב לפחות מבחינתי.

אז אני מנסה לא לדבר על אנשים מאחורי הגב.

זה התחיל כששמעתי את וונאבי וצומית מדברות ממש פה, והמשיך כשראיתי שכולם עושים את זה. כל הזמן.

זה פשוט משגע אותי.

למה בני אדם כל הזמן מדברים על אחרים?

אבל מצד שני, אם נדבר כל הזמן על עצמנו זה גם לא יהיה הכי משו.

אבל 95% מהשיחות שלנו הם על אנשים שאפילו לא נמצאים לידנו.

זה מרגיש לי כל כך לא נכון.

כל כך מגעיל, צבוע, כל כך... אנושי.

כי לאנשים יש נטייה כזאת.

גם לי יש אני מודה.

אבל אני אנסה לתקן את זה.

בכל הכח שיש לי.

כי אחרת, איך אני אצליח לחיות עם עצמי?