רק רציתי להיות מאושרת

אני באמת חושבת ככה.

אני מסתכלת על עצמי במראה וחושבת כמה שאני אוהבת את מה שאני רואה, כמה שאני יפה.

אני מסתכלת על כל הציונים שלי ורואה כמה אני חכמה, שיש לי עתיד טוב.

אני רואה את מה שהידיים שלי יוצרות, הכתיבה שלי, המילים שלי, מילים שלא יעלמו כל עוד אני כאן, ומתגאה בהם.

אני מקשיבה לקול שלי, לשירה שלי, ואני פשוט מאושרת.

אני לא יכולה לחשוב על שום דבר שחסר לי.

אני לא יכולה לחשוב על שום דבר נוסף שאני רוצה.

יש לי הכל.

ואני פשוט מאושרת.

יש לי משפחה.

חברים.

אנשים שדואגים לי, אוהבים אותי, שאני חלק מהם.

וזה הופך אותי לפשוט מאושרת.

אני מסתכלת על עצמי במראה מחייכת וחושבת על כמה שאני מאושרת.

וזה מה שחשוב לי כרגע.

אז חזרתי מעוד שבוע בשטח. מי שלא יודע שיציץ פה.

האמת שחזרתי ביום שישי.

אבל מאז אני חיכיתי שתתקשר אבל עוד לא התקשרת. ופה זאת הנקודה שאיבדתי תקווה.

זוכר שאמרתי שאני אשאל אותך? אז כן שאלתי. שאלתי למה אתה עושה את זה.

ואתה אמרת שאתה לא יודע.

כאילו שהאמנתי לזה.

אמרתי בסדר, והבלגתי.

בלילה הראשון לא דיברנו ממש, רק קצת.

בלילה השני, היה בר בשטח.

אנחנו דיברנו שמה, בזמן שכולם היו עסוקים ואתה שיכנת אותי לישון לידך.

ואני הסכמתי.

זה היה נהדר.

חיבקת אותי ואמרת לי שאני לא צריכה ל"הכניס את הבטן" כי אני מושלמת גם ככה.

אני לא זוכרת את הלילה השלישי. ממש.

נראלי שהיינו ביחד איפשהוא, אבל אני לא זוכרת.

אבל את הלילה הרביעי אני זוכרת, או יותר נכון, את הערב הרביעי כי אתה היית צריך ללכת.

בערב הזה היה ביקורי הורים ואני פגשתי את אמא שלך, אישה נחמדה מאוד דרך אגב.

ועשיתי את אחת הפדיחות הגדולות ביותר שיש,

קראתי לך בן זונה ליד אמא שלך.

פדיחה.

וכמובן משהתנצלתי אבל זה היה כל כך מביך.

אחר כך הלכתי וראיתי אותך עוד פעם רק במסיבה הענקית שהייתה שם.

אמרת שאתה הולך ואני חיבקתי אותך ואמרתי לך להתקשר אלי. אתה אמרת מחר? ואני אמרתי, לא, אולי שבוע הבא.

ואני עדיין מחכה לשיחת הטלפון שלך.

אני חושבת שהשתגעתי.

למה אני מחכה באובססיביות כזאת?

אני פשוט פטטית חסרת תקנה.

נערה מתבגרת מטופשת עם הורמונים.

למה לעזאזל, אני כל כך רוצה שתתקשר?

-

יש לנו הגדרה אתה יודע.

ידידים+.

זה מה שאנחנו, ואולי, זה מה שנועדנו להיות.

-

אתה היית מקסים. פשוט מקסים. אז נתתי לזה עוד הזדמנות. פתחתי לך דף חדש.

ושוב עשיתי טעות.

בימים האחרונים של הבית ספר דיברנו והתקרבנו ואני כל הזמן חשבתי שאנחנו יכולים לנסות, לנסות להיות החברים הכי טובים.

נכון זה לא יהייה פשוט, כבר היה לנו קטע פעם, ואז שנאנו אחד את השני אבל חברים הכי טובים, את זה לא ניסינו.

אז באוטובוס בדרך לקורס קיץ של המש"צים (ייאאייי!!) ישבתי ליד מישהי, ואתה ישבת לפנינו.

הבאת את הגיטרה, שאחר כך שימשתי כתרוץ למה אני כל הזמן באמת נמצאת איתך. חבל שזאת לא הייתה אמת.

ואז דיברנו ואמרתי ממש שם באוטובוס שאנחנו החברים הכי טובים.

אפילו לא שאלתי אותך. אולי הייתי צריכה. אולי לא. אבל אתה זרמת וזה מה שנתן לי את הסימו שכן, אפשר לפתוח דף חדש.

הגענו לשם ואז ניפרדו דרכנו. אתה הייתה במחלקה 10, אני הייתי במחלקה 9.

ביום הראשון הייתה הליכה לאיזשהו מקום, אני אפילו לא זוכרת, כי הראש שלי עדיין מלא בך.

בסביבות אחר הצהריים הגענו לאתר של הקאמפינג, איפה שנישן בשני הלילות הקרובים.

פתחנו אוהלים ואז היה לנו זמן חופשי. בשנייה הראשונה הסתלקתי משם, אלייך.

אתה כבר פתחת את הגיטרה והלכנו והתיישבנו על ספסל בצד.

אתה ניגנת מנגינה כל שהיא ואני רק חשבתי על כמה הולך להיות לי כיף.

אחרי כמה דקות צילמו אותנו, הזה שאחראי על צילום.

אני מניחה שזה נראה חמוד כששני אנשים יושבים ביחד על ספסל והוא מנגן לה בגיטרה, נראה רומנטי. אבל הקטע, שזה לא היה ככה.

אחר כך הייתה ארוחת ערב, ואז שוב זמן חופשי.

אני הלכתי שלייך שוב ואתה כבר ישבת שם, מוקף באנשים יחד עם הגיטרה.

ניגנת וצחקת וכשראיתי אותי העיניים שלך נפחתחו ונופפת לי. חשבת שלא ראיתי את זזה אבל אני כן.

אז התיישבתי שם לידך וניגנת ואני שרתי, אם הכרתי את המילים.

זה היה ערב נחמד, אבל הערבים האחרים היו יותר טובים.

ביום השני, ניפגשנו רק בערב, כל היום לא דיברנו.

אתה ישבת כמעט לבד וכיוונת את הגיטרה ואני התיישבתי לידך משעינה את הפרצוף על הברכיים.

זה לא היה יום כל כך טוב, הייתי חנטרית (חניכה תורנית) והיה לי קשה.

ואתה הייתה שם כדי לעודד אותי.

חיבקת אותי ואמרת לי לבוא אותך לשים את הגיטרה לאוהל.

ניכנסנו לאוהל ונשכבת על הגב מזמין אותי עם היד להכנס גם.

בהתחלה לא רציתי. לא יכולתי אבל אז, פשוט עשיתי את זה. לא יודעת למה.

אז נישכבתי לידך עם ראש עלייך וזהו.

זה הכל, זה כל מה שעשינו. אתה שעעלת אותי כמה אני אוהבת אותך ואני בהתחלה אמרתי שבע ואז תיקנתי לחמש.

אתה צחקת ואמרת שרצית לפרגן לי עם שמונה. ואמרת שאתה אוהב אותי ונישקת אותי על הראש.

ביום השלישי של הקורס, היינו צריכים לעבור מקום לאתר קאמפינג שונה.

ביום הזה דיברנו טיפה בבוקר ואחר הצהריים שוב פעם באת.

אני בדיוק רציתי לבוא אלייך ואתה כבר היית שם.

הלכנו לספסל קצת מרוחק והתיישבנו שם.

חיבקת אותי ואמרת כמה אני מושלמת ויפה וחכמה. אנשים כל הזמן אמרו לנו שאנחנו חמודים ביחד ואנחנו תמיד אמרנו שאנחנו לא הולכים לחזור.

אבל אז, התחלתי לפקפק בזה.

לא אמרתי כלום והמשכתי כרגיל, ובפנים, כיסחתי את התחושה הזאת. אנחנו לא הולכים לחזור אמרתי לעצמי.

כמה מהחברות שלי באו ואני שהתחלתי להרגיש לא טוב לקחתי כדור לפני והיית קצת מחוקה.

דיברנו וצחקנו והיה נהדר חוץ מזה שלא הרגשתי טוב פיזית. רק כשהוא היה שם, לידי, הרגשתי טוב.

אמרתי שאני לא מרגישה טוב ואתה אמרת שהיום במקום שאני אבוא לשם אתה תביא את הגיטרה לפה.

אז באמת אחרי ארוחת ערב וסיכום של היום, ישבתי בדשא עם צומית ואתה באת, ללא הגיטרה.

התיישבת ואחרי שתי שניות צומית הלכה. אמרה שיש לה בחילה מאנשים מתקים כמונו.

אז ישבנו על הדשא שנינו ואתה החלטת לדגדג אותי.

חיבקת אותי, ליטפת אותי, אמרת לי שאני שלך ושאני מושלמת.

אני הייתי עדיין טיפה מחוקה מהכדור וזה למה הסכמתי כשהזמנת אותי לאוהל שלך.

נשכבנו שם שנינו, קרובים קרובים, ואתה ניסית לשכב איתי כפיות.

זה לא כזה הלך בהתחלה.

אחר כך הצלחנו וזה הרגיש לי כל כך נעים, כל כך טוב, כל כך... נכון.

ואז נשכבת ואני לידך חצי עלייך והסתכלנו על התקרה של האוהל.

ואז אתה דיברת.

אני לא ממש זוכרת מה אמרת, אולי כי אני פשוט לא רוצה לזכור.

אבל אתה אמרת שזה לא ייקרה שוב ושאתה מצטער על מה שעשית לי.

אני רק אמרתי שעברנו את הגבול.

אני זוכרת את זה. ואני זוכרת שאמרתי "פה עובר הגבול". ולא ידעתי כמה זה הולך להפריע לי.

ואז צעקו לך מבחוץ שתוציא את הגיטרה כבר ובאמת זה מה שעשית.

אני ישבתי לידך כשניגנת אבל משהו השתנה.

אתה השתנת. נהיית קר ומרוחק.

בקושי חיבוק של לילה טוב לא נתת לי.

בלילה היו לי חרדות, ששוב הרסתי הכל.

בבוקר, עדיין לא הרגשתי טוב, ושוב לקחתי כדור, כדי לחשוב שאולי כל זה לא באמת קרה.

אבל זה כן.

בארוחת הבוקר לא אכלתי וניצלתי את הזמן כדי להתקשר אל האדם היחיד שיכול להבין אותי. בת דודה שלי, ספירקה.

דיברנו וסיפרתי לה מה קרה.

היא אמרה שכדי לי לדבר איתו, כי סך הכל אנחנו אמורים להיו החברים הכי טובים.

שאלתי אותה למה לדעתה הוא מתתנהג ככה. היא אמרה שכנראה, יש לו רגשות אליי אבל הוא לא יודע אם גם לי יש אליו.

ואז היא שאלה אותי אם לי יש רגשות אליו.

ואני לא יודעת. אני באמת לא יודעת.

הוא מבלבל אותי, גורם לי להרגיש כאילו שאני הבן אדם הכי שיש, ואז הוא פשוט זורק את כל זה לפח.

אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו, אני לא יודעת פשוט.

אני כן יודעת שהוא חשוב לי, שכן, אני רוצה שהוא יהייה חלק מהחיים שלי.

אחר כך היה לנו מסדר בוקר של כל המחלקות וראיתי אותו, הוא חייך אליי כאילו שהכל בסדר כמו שהיה אתמול לפני השיחה שלנו.

מה שבלבל אותי עוד פעם.

אחרי המסדר דיברנו בשיחה של שתי מילים בערך שבה רק חיבק אותי ביבשות ואני שאלתי אותו אם הוא בסדר, אם לא הדבקתי אותו במשהו.

וזה עוד יותר בלבל אותי.

והשיחה האחרונה שהייתה לנו, הייתה קצת לפני המסדר של סיום בשבוע הראשון של הקורס, שנייה לפני שעולים על האוטובוסים בדרך הביתה.

ספירקה אמרה לי דבר איתו וזה מה שעשיתי.

אמרתי לו שהיא אמרה שלא חצינו את הגבול וזה מה שידידים עושים ושזה בסדר.

והוא רק הנהן, לא אמר מילה, ושוב, היה מרוחק.

הוא קם לשנייה הלך רגע ואז חזר ואני המשכתי לדבר כי, אני עדיין לא הרגשתי בסדר.

אמרתי שהוא בלבל אותי שכאילו הוא עשה ככה ואז הוא פתאום עושה משהו אחר.

שאלתי אותו אם אנחנו הולכים לחזור.

הוא היסס לשנייה. ואז אמר שבחיים זה לא ייקרה.

ואמר שאנחנו פשוט החברים הכי טובים.

וככה זה נגמר.

באוטובוס בדרך חזרה חשבתי רק על זה.

כשחיכינו להורים שיבואו לאסוף אותנו אחרי שהאוטובוס הלך, הוא ניפרד ממני לשלום בקושי חיבוק לא נתן לי עד שהזכרתי לו שהוא יכול לחבק אותי.

מאז, אני חושבת עליו כל הזמן.

הוא מבלבל אותי. הוא גורם לי להרגיש שאני מלכה, אני צריכה אותו, הוא חסר לי.

אבל, הוא גם מטעה אותי, מתרחק ממני, גורם לי להרגיש בודדה.

אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.

-

אני כל הזמן רואה אותי ואותך, מחובקים באוהל, ואתה אומר לי שאתה אוהב אותי.

מה אתה עושה?

מה אני עושה?

עומר, מה אנחנו עושים?

-