רק רציתי להיות מאושרת

אני לא זוכרת איך התחלנו לדבר היום בוקר.

אני רק זוכרת שדיברנו. ודיברנו.

בהפסקה לקחתי אותה לאיפה שאנחנו יושבים, והלכתי לאנשהו אחר כך אבל זה לא משנה.

אחרי הבצפר אני רק זוכרת שיצאנו ביחד מהכיתה כשהיא אחזה בזרוע שלי ושאלה אותי אם אני רוצה להפגש.

ברור שאמרתי כן.

לא ידעתי עליה הרבה, בגלל שהיא חדשה אצלנו בכיתה, וקיוויתי שהיא לא יודעת הרבה עליי, עם כל השטויות שלי שעשיתי שנה שעברה.

אבל היא ידעה.

והיא בכל זאת שאלה.

אז ישבנו לנו במקום יפייפה, מוקף עצים, באמצא חלקת דשא עם הציפורים ברקע.

אף אחד לא שמע אותנו.

אף אחד לא שמע אותה ואת הסודות שלה.

אי לא אספר אותום אבל,

אני מרגישה שאם אני לא אספר אותם,

אני כנראה אעשה עוד משהו מטופש, וסתם אגרום לה לסבול עוד.

היא סיפרה לי שמאיימים עליה.

האקס המאוד "נחמד" שלה שמאיים להגיד ליועצת שהיא רוצה לחתוך וחשבה פעם להתאבד.

הבנות האלו שהיא חשבה שסוף סוף קיבלו אותה ועכשיו הן מרכלות מאחורי הגב שלה שהן יגידו ליועצת שהיא רוצה להתאבד ולחתוך וורידים.

היא מספרת לי דברים גם עליה, זאת, שאף פעם לא חשבתי שתעשה את זה, זאת החזקה כל כך.

שכמעט הצליחה להתאבד.

שנשברה וחתכה בכל מקום, שאין לה איפה לחתוך עוד, שהידיים והרגליים לא יכולות לסבול עוד.

שתמונת היד המדממת שלה אף פעם לא תצא לי מהראש.

ושם בלב במדשאה,

היא מספרת לי שהיא לא יודעת מה לעשות, שהיא אבודה בעולם הגדול לבדה.

ואני,

עם כל הרצון שלי לעזור,

אין לי מה לעשות.

ואני נשברת ככה מלראות אותה,

לראות אותה אומרת לי,

"הוא מאיים עליי, הם כולם מאיימים עליי, צוחקים עליי, תעזרי לי!"

ולדעת, שאין שום דבר שתוכלי לעשות.

כי היא לא מוכנה לקבל עזרה ולא שום דבר חיצוני.

למרות כל הטיעונים היא לא רוצה טיפול. וחבל.

"כי הרי" ככה היא אמרה לי "מה זה יעזור? הרי אני לא אשמה אלו הם המגעילים האלו חסרי הלב"

ובאמת שהיא צודקת,

היא לא יודעת כמה היא צודקת.

אנחנו פאקינג דור מחורבן.

לאף אחד לא אכפת מהאחר.

אנחנו זורקים מילים בלי לחשוב,

בלי לחשוב שזה יכול להציל חיים.

ואין לי שום דרך לעצור את זה.

וזה מה שכואב.

שאנשים ימשיכו להרוג אנשים, בלי שום סיבה!

זה מזכיר לי משהו שקראתי ב"משחקי הרעב: עורבני חקיין", כשפיטה אומר שאולי אנחנו באמת לא צריכים להמשיך להתקיים, שאולי כדי לנו שמין אחר ייתפוס את מקומנו.

כי אולי באמת לא מגיע לנו.

לא מגיע לנו.

אנחנו כל היום עסוקים בלהרוג אנשים אחרים, לחשוב איך להרוג אנשים אחרים.

ולא עוצרים לשנייה לחשוב,

שאנחנו בעצם אותו הדבר.

כולנו בני אדם.

ולכולנו מגיע לחיות.

אבל, מי כבר יקשיב לי?

בעצם, אם חושבים על זה, עם המציאות של היום, אנחנו כמו במשחקי הרעב.

שולחים את הילדים שלנו, לזירה, לרחוב, לבית הספר, כדי שיהרגו אותם.

כדי שייפגעו בהם ויישברו אותם ואת המשפחות שלהם מבפנים.

זה לא נראה לכם חולני?

זה נראה לכם מציאותי? לא.

אבל זאת המציאות שפוגעת ככה בילדים כל יום, 24 שעות, כל השבוע.

אני לא יכולה לעשות שום דבר כדי למנוע ולעצור את זה, אבל אני יכולה שלא לעשות את זה בעצמי.

ואני יכולה לשכנע אחרים שלא.

ואם גם אתם תעשו את זה, סתם תשבו לשיחה קלה עם החברה או החבר וגם הם יעבירו את זה הלאה, אולי, יום אחד,

נתעורר לעתיד טוב יותר.

אני מקווה.

חייבים לא?

נכון אני יודעת.

הרבה זמן לא כתבתי.

הרבה מאוד זמן.

לפחות חודש והבלוג הזה קיים כמה? 6 חודשים?

זה שישית מהזמן!

אז בקיצור,

דברים השתנו

דברים קרו.

הצלחתי להפוך את המחשבות שלי לרגשות והעברתי אותן למחברת.

עכשיו יש לי דפים שלמים כתובים באנגלית (יותר קל לי לדבר ככה) בכתב יד.

אבל הגיע הזמן לחזור לא? כן.

לכן,

אני אתחיל לספר לכם מה קרה (קוראים משועממים שלי ^_^) בכל הזמן הזה.

איפה להתחיל?

אחרי שחזרתי מבת דודה שלי (ואתם ממש לא רוצים לדעת מה קרה שם - מה שקורה בראשון, נשאר בראשון) התחילו דברים.

לא משו רציני.

סתם החיים ממשיכים אתם יודעים?

אז בקיצור,

הנה הרשימה:

אני והחברות שלי יושבות בדרך כלל מאחורי הבניין, איפה שיש כזה כוך קטן, ה"מקום המועד לפורענות" שלנו. אף אחד לא מתקרב לשם חוץ מאיתנו.

אבל אחרי שחזרתי מחופשת חנוכה גילתי שם ילד חדש כזה, מז', שחברה שלי הכירה בתחנת אוטובוס ו(אני לא אספר לכם את הפרטים כי הם ממש לא חשובים ואני לא יודעת אותם ממש -.-) הוא כזה נחמד. נקרא לו תום.

אז קיצור אנחנו (חברות שלי, תום, אני, כמה ילדים מט' שמסתובבים שמה לפעמים ומדברים איתנו כי אנחנו חמדמדות) ישבנו שם ופתאום חצי כיתה כאילו 20 ילדיןם באו והתחילו להתלחשש מול הפרצוף שלנו.

כאילו וואטפק?

אנחנו פה!

הלוווו!

מסתבר שלתום אין ממש חברים, אבל זה לא מונע מה"חברים שלו מהכיתה" לבוא ולקחת אותו מאיתנו.

אני לא ממש רוצה להתחיל לספר איך זה נגמר.

בואו רק נגיד שזה לא נגמר יפה.

להם!

קראנו למורות כל פעם שהם הגיעו והם גירשו אותם! הא!

-רוקדת ריקוד קטן בכיסא שכולל תנועות ימינה ושמאלה-

אז אחרי שכל הקטע נגמר הבנו שמגיעים לשם יותר מידי ילדים אז עברנו למקום אחר.

וזה החזיק מעמד הפסקה בקושי. אז חזרנו למקום הקבוע שלנו.

סוף הסיפור.

שאלה רטורית: האם שמעתם על עיתון הנוער המצליח מאוד, המדהים, המושלם, "ראש 1"????????

כי אם כן, כל הכבוד.

אם לא - לכו תקנו השכלה ואת המגזין החדש אנשים עם חורים במוח.

אני סתם צוחקת :)

אז בקיצור, 

יש להם תחרות כת"צים.

לא אני לא התקבלתי.

מה חשבתם שכתבתי את זה כי התקבלת? לא אז לא.

סתם רציתי לשתף.

האם אני כועסת? לא.

אני יודעת למה לא התקבלתי. לא בגלל שהכתבות שלי היו לא טובות (דרך אגב אני מצרפת אותן כדי לשמוע חוות דעת) אלה בגלל שאני קטנה מידי.

אני עוד לא בת 14- יש לי עוד חודשיים (דרך אגב, אל תשכחו את זה האהאהאהאאהאה אני לא צוחקת).

אז תקראו ותשתפו, זה ממש מעניין!

אריק אנשטיין מת.

אני לא אוהבת לדבר על אנשים שמתו.

אז אני רק אגיד,

יהיה זכרו ברוך :(

שנה חדשה התחילה!

כןכן שנת 2014 התחילה!

זה ממש מרגש, לי לפחות.

בתור ילידת שנת 2000 אני ממש מתרגשת לחגוג (עוד חודשיים!) 14 שנים.

אז שנה טובה לכם!

אריאל שרון מת.

למה כל האנשים הטובים האלו הולכים????

אני הייתי רוצה לדבר על זה אבל שוב- זה מעציב אותי.

יהייה זכרו ברוך :(

מי שמכיר- משצ"ים- להרים יד.

ועכשיו...

בואו נעשה מורל!!!!!

סתם סתם, אני לא ממש אוהבת מורלים

אז מה יש לי לעשות במש"צים?

להדריך, לטייל, ללמוד, מלא דברים! מי אמר שמש"צים זה רק מורל?

-מי שלא יודע, משצ"ים זה מדריכי של"ח צעירים (של"ח זה שיעור לא חשוב. סתם נו, של"ח זה שדה לאום חברה) וזה כמו תנועת נוער מטעם הבית ספר שמדריכה בטיולים שנתיים שכאלה, עושה פעילויות ומורל.

אין משצ"ים ביסודי רק בחטיבה ובתיכון.

האמת שאהני לא משצ"ית, עדיין.

עכשיו אני פשצ"ית (פרחי של"ח צעירים) ואני עוברת הדרכה. יש לנו טיול ביום חמישי הבא לתל אביב, ווההוווו!!!!!

נחשו מי יוצאת לחקור את העולם?

אני!

אולי אני טסה רק לגרמניה, צרפת ושוויץ, אבל זה לא מונע ממני להרגיש רוח הרפתקנות!

נכון שהטיסה רק בפסח, והיא ב4 בבוקר, אבל היי, זאת טיסה- לחוץ לארץ. איך אתם מצפים ממני לא להתרגש?

אני אעדכן על הטיסה מתי שהוא כשיהיו לי עוד פרטים :)

אז אלו כל הדברים שקרו!

יכול להיות שפספסתי משו - אני אתקן בעריכה מקסימום.

אז,

חזרתי

ומי יודע מתי אעזוב?

*פשוט תיכנסו לקישור הזה ותמצאו שם את הכתבות*

*נ.ב

אני יצרתי את האתר הזה*

-מסתבר שהקישור לכתבות שלי לא עובד- אז פשוט תיכנסו לכאן-