אני מרגישה כל כך... אני אפילו לא יודעצת מה אני מרגישה.
כל כך הרבה דברים מטרידים אותי.
אם עדיין הייתי מבקרת אצל הפסיכולוגית הייתי מדברת איתה.
כי היא הבן אדם שאני הכי סומכת בעולם.
למה?
הו רק כי שילמו לה כסף על זה.
אומגאד על מי אני עובדת????
אפילו עלייה אני לא במאה אחוז סומכת.
אז נשארו לי שלוש אפשרוייות:
1. להשאר ככה.
זאת לא ממש אופציה כי אני פשוט לא יכולה לסבול עוד דקה במצב הזה.
2.לעשות לעצמי שיחה פסיכולוגית.
כאילו לדבר עם עצמי.
טוב לא התחרפנתי לגמרי שאני אתחיל לדבר עם עצמי.
כאילו אני לא משוגעת לגמרי הלללוווו.
3.לדבר איתכם.
למרות שזה יותר אני-כותבת-אליכם-ואתם-עונים-בתגובות-אם-באלכם-ובדרך-כלל-לא.
עד כמה שזה עצוב אתם האופציה היחידה שלי.
אז ממה להתחיל????
מהדבר הכי דחוף כמובן.
יש לי משקפיים.
אני שונאת אותם אז אני רוצה עדשות.
הסבירו לי על זה מלא ואין בכלל סיכונים וזה ממש קל ונוח.
אבל ההורים שלי מתנגדים אז הם עושים כל מה שאפשר כדי לדחות את הזמן שנקנה אותם.
או לפחות ככה נראה לי.
הם כל הזמן מנסים לשכנעה אותי לרדת מזה אבל לללאאאא.
אני לא.
למה הם לא מבינים שזה דחוף לי??
אני אוהבת לראות טוב.
אוקיי אוהבת זאת מילה גדולה.
אני סובלת מכאבי ראש חמורים כשאני לא שמה משקפיים אז אני חייבת לשם אותם כל הזמן.
הבעיה היא שאני שונאת אותם.
שונאת את איך שאני נראת בהם.
זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי.
כל כך רע שאני מעדיפה לא לראות טוב ולסבול מכאבי ראש רק שלא יראו אותי עם משקפיים.
אבל ההורים שלי לא מבינים.
או שלא אכפת להם.
לי זה לא ממש משנה.
אבל למשהו בכלל אכפת?
לא.
אף פעם לא.
ועוד דבר.
אני אף פעם לא מצליחה להקשיב בשיעורים.
אף פעם.
אני באה לשיעור עם הכי ריכוז,
מתחיל השיעור ואני מקשיבה ומפעילה את כל הקשבה שיש לי (כי אני בקושי רואה משו מהלוח בגלל מה שאמרתי למעלה) ומנסה להקשיב.
אבל אז, דווקא אז, כלום מחליטים לשגע אותי.
לזוז, להשמיע קולות, לעשות רעשים, לשחק עם העט או לא יודעת מה.
וזה
מחרפן אותי!!!!!!!!!!!
אני לא יכולה ככה.
במבחנים הולך לי טוב.
חוץ ממתמטיקה.
ששם צריך את שיא הריכוז כי שם זה רק חשיבה.
אני נכשלת כל הזמן.
אז אני רוצה לקחת ריטלין.
רק שיעזו לי להתרכז.
כי
אתם פשוט לא מבינים.
נמאס לי שאני לא מצליחה במבחנים.
נמאס לי שאני מקבלת נכשל כל הזמן.
וזה לא שאני לא לומדת.
אני כן.
וכן אני לומדת מספיק.
אני פשוט לא מצליחה להתרכז.
והכי גרוע,
ההורים שלי מתנגדים.
מה חדש?
אני רק רוצה לא להכשל אמא.
להצליח כמו כולם.
למה אני צריכה להיות שונה מפני שאתם לא רוצים שאקח "תרופות" שיכולות לעזור לי כל כך?
למה?
זה מתסכל אותי.
כל כך.
נשבעת לכם שכשאני כותבת את זה עכשיו יש לי דמעות בעיניים.
די נו אני עוד שנייה בוכה.
מי שלא יודע איך זה לא יכול להבין.
זאת הרגשה של אני-נותן-כל-מה-שיש-לי-אבל-זה-לא-מספיק-ואתם-לא-נותנים-לי-את-הדרך-להצליח-ואתם-יודעים-שזה-יכול-לעזור-לי-מאוד.
אבל אתם לא עושים דבר.
לא אבא לא כיף לי להיכשל.
לא אמא אני כן לומדת מספיק.
כן אני כן נותנת מעצמי הכל.
והאיבחונים וזה (זה לא בעיה של כסף וזה. בכלל לא. סתם שתדעו).
אני יודעת שאתם לא יכולים לעשות כלום.
הכוח שיש לכם הוא אפסי כמעט.
אני לא מבקשת הרבה.
אז אני מרגישה רע.
וכל הזמן בוכה.
כי זה מתסכל אותי.
מאוד.
ההורים שלי קוראים את הבלוג.
אמרתי להם שמחקתי אותו אז עכשיו אני אשלח להם את הפוסט הזה כדי שיקראו.
ויבינו.
אני מתבאטת הרבה יותר טוב בכתב כי אם היינו מתחילים לדבר על לא היינו מצליחים כי:
-אני ואמא שלי היינו מתחילות לריב
-אני הייתי מתחילה לבכות
-הם סתם היו מרגיעים אותי והייתי שוכחת מהכל. כאילו לכמה שעות.
אז אנשים,
ביי.
נקווה שבקרוב נראה עולם יותר טוב.
כן בטח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek
