מה. כאילו מה.
אין לי כוח יותר.
עברתי על הרשימה של מה שהיה המצב שלי לפני חודשיים
בוא נעשה עידכון:
- אני בי"ב(לא השתנה, וחבל שלא)
- בגריויות לא משהו, חוזרת על מתמטיקה, אזרחות, לשון והסטוריה שוב בחורף הזה.(כנראה רק אזרחות וגם זה בקיץ כי אני עצלנית שלא אכפת לה מהחיים שלה)
- מצב חברים (יבוא בהמשך) אבל בתכלס לא מצב מזהיר.(אפילו יותר חרא(כן זה אפשרי))
- אחרי מסע פולין.
- אחרי משלחת ארה"ב.
- עבודה, חברת היי טק קטנה במרכז.(אין לי כוח לזה. זה פשוט ללמוד מלא בולשיט אז פשוט אמרתי לבוס "יש מלא עומס מהלימודים דבר איתי בפברואר" והוא כזה 'בסדר')
- עדיין משקפיים(אני ממש צריכה להתחיל עדשות אבל אני פחדנית מתה וממש נמושה)
- עדיין שמנה(פשוט בטטה)
- מחכה למיוני טייס(עברתי את השלב השני, מחכה לראיון)
- מחכה לראיון מודיעין(הייתי. לא עברתי. נפלתי ממודיעין(אכן אכזבה קשה))
- מחכה לתוצאות פסיכומטרי(661 כללי, 122 אנגלית, 120 מילולי, 140 כמותי(יכול להיות יותר טוב, כנראה אעשה אחרי צבא שוב))
- מחשב חדש(ועובד יופי)
- מצב קריאה : הארי פוטר מההתחלה באנגלית, כרגע בתחילת הנסיך חצוי הדם (6 למוגבלים שלא יודעים. ואם את באמת לא יודעים, אז בחיאת, עופו לי מהבלוג. אתם לא ראויים לקרוא אותו).(סיימתי את השישי, כרגע בעמוד 100 ומשהו בשביעי והאחרון)
- עדיין מתנשאת.(כמו תמיד)
- עדיין לא בכושר.(יש דברים שלא משתנים(וממש שונאת את עצמי על זה))
כן המצב לא משהו.
פשוט אין לי כוח נפשי יותר. אני עושה את אותן הטעיויות, תמיד אני לא בסדר.
נמאס לי. פשוט רוצה להרים ידיים מהכל.
רוצה לישון לנצח.
לא למות.
מוות לעולם לא אייחל לעצמי. לא בטרם עת לפחות.
אני לא אנוכית כל כך שאמיט על הקרובים לי עצב גדול כמו המוות שלי.
אבל אני רוצה להעלם.
להתמוסס לים. פשוט לעצור את הזמן.
אני מנסה לתקן דברים ותמיד טועה.
אני תמיד אשמה.
אומרים "אל תכעס או אל תסלח לעולם" שהרעיון של זה הוא שאם אתה יודע שתסלח לבן אדם על מה שהוא עשה, גם אם זה בתוך חודש או עשר שנים, זה לא משנה, אז הכעס שלך היה מיותר. סתם כעסת. אם אתה יודע שכעסך ימשיך ויגדל עד יומך האחרון אז בבקשה אתה מוזמן לכעוס.
אני מנסה לא לכעוס. אבל זה קשה. בייחוד כשהכעס מהול בעצב. או נובע מהעצב.
תמיד אני סומכת על האנשים הלא נכונים. תמיד אני נפגעת.
פשוט אין לי כוח נפשי לזה יותר.
הדמעות כבר רצות על הפנים ואין לי כוח לזה יותר.
די. די. די. די. די.
מריבות קטנות עם ההורים ופשוט אין לי את הכוח לריב. אני מתקפלת.
מתקפלת ומתרפסת והכל בשביל מה?
כדי שידרכו עליי שוב ושוב ושוב ושוב?
נמאס לי.
אבל משהו עדין מניע אותי.
משהו עדיין עוזר לי לקום כל בוקר למרות שבא לי לישון לנצח, משהו מעיר אותי ונותן לי כוחות(אמנם קלושים אך מספיקים).
רוצים לשמוע את שורת המחץ? הנה היא.
"מגיע לי יותר"
מופתעים? הרי איך השלוש מילים האלה עוזרות לה?
אני בעצמי לא יודעת. אני פשט אומרת אותם לעצמי אחרי שנגמר הכאב בחזה, קוצר הנשימה והדמעות.
אני קמה, מסתכלת במראה, ואומרת "מגיע לי יותר".
מה הסוד?
הרעיון הוא האמונה העצמית והאשמת האחר. (פשוט ביזיון אני יודעת. הרי אני תמיד מאשימה את עצמי ויש לי אפס אמונה ביכולות שלי)
אני מנסה לגרום לעצמי להאמין שאני יותר טובה מהם, שהם פח, שהם לא ראויים לי, שאני פשוט יותר טובה, ולכן מגיע לי יותר מהלוזרים האלה שדורכים עליי כאילו אין לי נשמה.
אני מנסה לגרום לעצמי לחשוב שטוב לי יותר בלעדיהם.
ובאמת אולי יותר טוב לי. סביר להניח שבאמת יותר טוב לי אבל באותו רגע כל מה שאני רוצה הוא אותם ולכן המשפט הזה.
מגיע לי יותר
מגיע לי יותר
מגיע לי יותר
אמונה היא כמו חיוך.
מתרגלים מספיק וזה בא טבעי.
אז אני אמשיך לחייך ולזייף חיוכים.
אז אני אמשיך לומר לעצמי שמגיע לי יותר ולא להאמין בזה.
ואנסה לשמור על שפיות.
אבל זה קשה. הכאב הוא אין סופי. אני אוקיינוס של סבל וכאב. תמיד סוערת, תמיד בודדה.
תמיד, תמיד אבל תמיד,
לא מוותרת.
לא על עצמי, לא על החיים, לא על כלום.
מגיע לי יותר ממה שנתנו לי.
אני שווה יותר מזה.
לא אני לא.
אני לוזרית מארץ הלוזרים ולא מגיע לי אפילו רחמים.
צאו מכאן. אני אפילו לא שווה את הקריאה של הפוסט הזה.
אני בכיינית, ויש לי הכל ולא, לא מגיע לי יותר.
פשוט באתי ללחוץ שמור והתחלתי לבכות שוב. הבנתי שזה פוסט של רחמים עצמיים של מישהי שאם הייתי קוראת אותו הייתי צוחקת עליה.
אני עושה בוז לעצמי.
אני צבועה.
אני כלבה.
אני שקרנית.
לא מגיע לי יותר כי אני זבל של בן אדם.
גרועה בלהשיג ציונים טובים.
גרועה בלמצוא חברים שלא לדבר על לשמור אותם.
גרוע בלהיות בן אם וחלק מחברה.
אני לא זאת שצריכה לרצות לישון לנצח. החברה צריכה כי אני פשוט פגע בחברה.
אני ילדת נזק. כל דבר שאגע בו, שאנסה לעשות, יהרס תחת כפות ידי.
אין טעם.
פשוט די.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek