רק רציתי להיות מאושרת

כל פעם שהכאב חוזר,
את מדחיקה.
אומרת לעצמך שהכל בסדר,
וממהרת להחזיר פנימה את הדמעות.
הכאב מתבהר לכמה דקות,
ולפעמים נמוג.
ולפעמים לא.
אז את שרה שירים שמחים כדי שהוא יעלם אבל זה לא עובד,
והדמעות תקועות בעיניים,
הכאב חוזר במלוא הכוח,
ואת מתפללת שילך.
את כבר לא עומדת אלא מתקפלת לצורת כדור על הרצפה,
מחבקת את עצמך כי את יודעת שאין אף אחד אחר שיעשה את זה.
ואת כבר לא חושבת צלול,
רואה רק את האשליות,
לא יכולה לחשוב על השקרים שאת מספרת לעצמך כדי להיות רגועה, וחושבת לעצמת כמה נחמד היה,
אם רק היית נורמלית,
ולא משוגעת.
והדקות עוברות ואת לא נושמת,
מקווה שאולי שלא תצליחי לנשום לעולם.
ואת יודעת שהגעת לתחתית,
ולא מבינה איך אפשר להגיע לתחתית כל כך הרבה פעמים בכל כך מעט זמן,
ואז את מבינה,
שאף פעם לא יצאת מהתחתית ואף לא תצאי.
ואת מבינה גם שכל השקרים שסיפרת לעצמך הם לא יותר מכמה שקרים לבנים.
את מתפרקת,
במלוא המשמעות של המילה.