אני זוכרת את מתי שרק הכרנו.

זה היה ביום הראשון של כיתה א'.

הייתי מבוגרת ממני בכמה חודשים, אבל במקום להיות איתנו היית עם השכבה מעלינו.

אני זוכרת שדיברנו בפעם הראשונה. בתמימות של ילדה א' שאלתי מה יש לך על האוזן.

ואת הסברת לי על המכשיר שלך, על מה שאת עוברת.

אז גילינו שיש בינינו 10 דקות הליכה.

נהיינו חברות, הכי טובות.

היינו גרות אחת אצל השנייה, מדברות על הכל.

כשהבריונות התחילה בבית הספר, את היית שם.

את זאת שהגנה עלי כשהתחלתי להבין איך זה באמת מרגיש להיפגע.

ואז הגיעה כיתה ה'. השנה בה הבריונות נהייתה חריפה יותר.

ובדיוק אז, סיפרת לי שאת עוברת לגור עם המשפחה שלך באמריקה.

אמרת לי שאין לך מושג מתי תחזרי, אבל תבואי לבקר.

מיותר לציין כמה שבורות היינו.

הייתי לבד.

מוקפת ב60 בנות בשכבה ועוד 30 בנים שלקחו על עצמם למרר לי את החיים.

לפחות את הזמן בבית הספר.

כיתה ה' הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי לבד.

וגלית, הייתי צריכה אותך. אלוהים, כמה שהייתי צריכה אותך.

אבל את לא היית, אז הייתי חייבת ללמוד איך מתמודדים בלי החברה הכי טובה שלי.

אותה השנה הייתה גיהנום.

אבל אז חזרת לבקר, בחופש הגדול.

מי היה יותר מאושר ממני בעולם?

היו לי חודשיים איתך, מי צריך יותר?

היינו ביחד כל הזמן. כאילו שום דבר לא השתנה.

ואז שוב עזבת. והסיפור חזר על עצמו בשנה שלאחר מכן,

רק שהפעם, כל מה שהיה בשנה הקודמת הפך לבדיחה.

הדברים הפכו לפיזיים. לגרועים פי מאה.

זו הייתה הראשונה בה הרגשתי שונה. לא כמו כולם.

ושוב, חזרת בקיץ, והכל היה בסדר, כי היית שם.

המשכנו לדבר באימייל, בפייסבוק, בשיחות וידיאו.

כאילו עדיין נשארת כאן, ביישוב.

אבל השנה, משהו קרה. משהו שעד עכשיו אני מנסה להבין מה הוא.

פשוט הפסקנו לדבר.

כנראה שאלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו עשו את שלהם..

את בדאלאס, טקסס. ואני כאן, בישראל..

והיום, דפיקה בדלת.

'גלית!'. צעקתי. חיבקתי אותך.

לא ממש חיבקת אותי בחזרה. חייכת קצת. ראיתי שלא נעים לך.

ניסיתי לשים את כל הכאב מהריחוק בינינו בצד, והלכנו לחדר שלי.

שאלת אותי מה קורה איתי, מה היה לי השנה, את מי הכרתי.

סיפרתי לך כמה היה קשה בלימודים עם הבגרויות.

סיפרתי לך עליו, על כמה מאושרת הוא עושה אותי.

סיפרתי לך על כל החברות שלי שהפכו לאחיות.

סיפרתי וסיפרתי. באיזשהו שלב, שמתי לב שאת לא עונה.

רק יושבת שם ומסתכלת עלי.

שאלתי אותך מה היה לך השנה, וסיפרת נורא מעט.

שאלתי אותך למה התרחקנו. הייתי חייבת תשובה.

שאלתי למה כשסיפרתי לך על כל מה שקרה לי השנה היה לך מבט כלכך מרוחק ונגעל על הפנים.

ואז אמרת לי שהשתניתי.

שאלתי איך.

אמרת לי להסתכל על עצמי. על הצבע בשיער. על הדברים שתלויים לי על הקיר.

אמרתי לה שסופסוף אני מתחילה להשלים עם מי שאני. שאלתי אם זה דבר רע.

'אבל אשירה.. את מתנהגת כמו פריקית. את נראית כזאת..'

אמרתי לך שאולי טוב לי ככה, בדיוק איך שאני עכשיו.

שאני בדרך להשלמה עצמית.

לא הסתכלת לי בעיניים.

שאלתי מה עוד באמת קורה?

אמרת שאת לא אוהבת את החברים שלי. את אלה שאני תמיד איתם.

אותה, אותו. עוד כמה. את אלה שבאמת שם בשבילי. אלה שאני יודעת שיעשו הכל בשבילי.

שאלתי למה שתגידי דבר כזה, אמרת לי שהם מקלקלים אותי. שהם הפכו אותי לבן אדם אחר.

שאלתי אם זה דבר רע. אמרתי שכולם משתנים, ושגם את השתנית.

אמרת שמהשעה שישבנו ודיברנו נשמעתי לך מתנשאת.

שאני אומרת 'f*ck everything' בקשר להכל.

אמרת לי שאני לא חושבת על העתיד. שויתרתי על עצמי. על לנסות להיות נורמלית.

את יודעת מה? בחיים לא הייתי נורמלית. נורמלית בהגדרה של אף אחד.

אבל כולם חשבו לרגע לעצור, ולחשוב שאולי אני אוהבת את מי שהפכתי להיות?

שעם כל השנאה לעצמי, אני מתחילה לקבל את עצמי באמת?

כן, בזכות עצמי. אבל גם בזכות האנשים  שקרובים אלי שעוזרים לי לא פחות.

כל השעה הזאת שדיברנו לא הפסקת להסתכל על השעון. אז אמרת שאת צריכה ללכת.

לא החזרת לי חיבוק כשבאת לצאת.

וככה יצאת.

אני לא יודעת מה יהיה בינינו מעכשיו. אם הקשר יתחדש. אם הוא יתנתק לגמרי.

אבל זכרונות לא שוכחים.

וזו תהיה הפעם האחרונה שאני אקשיב לדברים האלה שאומרים עלי, שהם רחוקים שנות אור מהאמת.

אני יודעת את האמת.

אני יודע מי אני.