ראש השנה,

התקופה הכי נוראית בשנה בבית.

כל פעם מחדש כבר שנים,

אני רק רועדת מהמחשבה על הימים שיבואו לפני החג.

את המאפייה פתחנו לפני 6 שנים.

אני זוכרת שכילדה בכיתה ו', אין מישהו בעולם שהתלהב ממשהו כמו שאני התלהבתי.

פתאום יש לך מאפייה בבית וההורים עובדים בבית,

מה יכול להיות יותר טוב?..

אז זהו שלא.

ככל שעבר הזמן גיליתי לאיזה סרט דרמה ואימה נכנסתי.

אז ההורים בבית ויש מאכלים מיוחדים ללא הגבלה שזה נהדר,

אבל זה נהפך לאחד הסיוטים הכי גדולים שלי.

התחלתם לריב.

אני יודעת שרבתם גם לפני, אבל לא ככה.

ומאז שהתחלתם, אתם פשוט לא מפסיקים.

כסף, צריך לקנות את זה למאפייה, חסר לנו את זה, עוד כסף, חסר כסף, כולם צריכים לעבוד יותר קשה, עוד כסף.

כסף כסף כסף. הגענו למצב שנדמה כאילו זה הדבר היחיד שחשוב בעולם.

העבודה הפכה להיות הכל בשבילכם. אם חס וחלילה אני אנסה לבוא לבקש או לשאול משהו כשאתם עובדים, תתקיפו אותי עם המילים שלכם. תקללו אותי בלי סוף ותגידו שאין לי כבוד לשום דבר ולאף אחד.

אף אחד לא יכול להבין איך אני מרגישה, ואולי אני באמת כרגיל סתם מגזימה.

אבל פערתם בי חור, פצע. כן, אתם אמא ואבא.

ועד שהוא מתחיל להיסגר ולהתאחות, אתם באים ופותחים אותו בחזרה - ובסערה.

אבל למי אכפת ממני בסופו של היום?.. כל דבר יותר חשוב.

אבל למה לצעוק ככה?..

למה לקלל ולפגוע ככה?..

אתם בעל ואישה לעזאזל! אתם אוהבים!

למה אני והאחים צריכים לחיות בהרגשה כזאת שאחרי כל ריב שלכם נדמה כאילו רק עוד קצת והבועה תתפוצץ - ואחד מכם פשוט יקום ויעזוב?..

למה כלכך קשה לכם להבין איך השטויות שלכם משפיעים עלינו, על הילדים שלכם?..

זה נדמה שעם כל ריב נוסף כל יום ביומו, הצעקות רק חזקות יותר. הקללות רק פוגעניות יותר.

וכל זה על מה?..

על כסף?..

על עבודה?..

מה קרה ל'משפחה זה הכל'?..

אני שומעת אתכם צורחים אחד על השני למטה, שוב..

כנראה שכבר איבדנו את זה. כנראה שמה שנותר לי זה רק לשים את האוזניות ולהגביר את המוזיקה..

מתישהו אני אצא מכאן.. מתישהו השגרה הנוראית הזאת כבר לא תהיה הראש הנוראי הזה באוזניים..

ושאף אחד יבין לא נכון.

לא תמיד רע. אבל רוב הזמן כן, ואני כבר מתפוצצת.

לא מגיע לאף אחד לעבור את זה. לא מגיע לאף אחד להרגיש ככה.

אז למה אני?..

ומה נשאר לי?

רק לשאול למה.

ותשובות אני אמצא מתישהו?..