מאז שהייתי ילדה קטנה,

אני אוהבת לצאת החוצה בלילה, פשוט לשכב לאחור ולהסתכל על הכוכבים.

לכעוס כל פעם שענן מכסה את הכוכבים שלי,

לספור ולאבד את הספירה ולהתחיל מחדש כל פעם,

לחייך כשיש כוכב בהיר וזוהר במיוחד.

וכל פעם, הייתי מחפשת בשמיים האינסופיים את הכוכב הכי בוהק,

ואומרת שזה סבא, סבא שלי.

הסבא שלא הכרתי, שנפטר לפני שנולדתי.

כילדה קטנה, הייתי מסתכלת למעלה ומנהלת איתך שיחות שלמות.

הייתי שואלת אותך שאלות.

שואלת למה אני כלכך שונה ומוזרה,

למה אין לי כלכך הרבה חברות,

למה דווקא אחותי מכל העולם עם צרכים מיוחדים,

למה דווקא לי אין כסף לקנות את הדברים שאני רוצה,

למה ההורים שוב צעקו עלי.

הייתי מנהלת איתך שיחות שלמות, צוחקת, בוכה, פשוט מדברת,

כאילו אתה כאן, יושב מולי.

כל הסיפורים עלייך, על מי שהיית ומה שעשית, על האישיות שלך..

כמה שהייתי רוצה שתהיה כאן, שאוכל לדבר איתך..

שתקנה לי מתנות שמתאימות לגיל שלי, שלא כמו סבתא..

שתדבר איתי על העבודה שלך בעיצוב, שלשם אני שואפת להגיע..

שתלמד אותי, שתצחק איתי, שתהיה כאן איתי..

כי אולי לא הכרנו, אבל אני אוהבת אותך ורוצה שתהיה כאן..

אתמול בלילה, יושבת בפארק, כשכל הנוער בהמשך הרחוב,

ואני שומעת את הדיבורים והצחוק שלהם, ואני לבד.

מרימה את הראש, מסתכלת למעלה, לשמיים.. כועסת על העננים שהסתירו ממני את מה שרציתי לראות..

ועכשיו אני כבר כמעט בת 16, מחפשת את הכוכב של סבא.

'היי סבא.. התגעגעתי אלייך..'

אז חוזרים לשגרה..

?Where did you go, what did you find

..?Where did all this come to an end