זה קרה לי רק באחרונה.

לא ממש בטוחה מה נכנס בי, ולמה פתאום נזכרתי בהם.

הסוסים. הסוסים שלי, שהם לא באמת שלי..

שבע דקות הליכה מהבית, יש את החווה.

חווה קטנה יחסית, 9 סוסים, 2 משוחררים בחוץ.

כל סוס יותר יפה מהשני.

כשרק שקט מסביב, אני נכנסת לעולם משלי.

כל סוס מתחבא מאחורי הגדרות, מבודד. מאחורי כל סוס יש סיפור, בדיוק כמו לנו.

וההרגשה שלי, שהיא רק מחכה לי. רק מחכה שאבוא ואושיט את היד ואלטף לה את האף ואתן לה קצת חציר.

והיא תנער אלי בקול, צ'יקה שלי הסוסה. כאילו מודה לי. כאילו שמחה שאני שם.

התמכרתי לשקט שמסביב, שרק קול הפרסות החזקות עושות הד מחריש בין התאים.
התמכרתי לתחושה שעוברת בי כשאני באה איתם במגע, משכר ומטריך חושים.
נשביתי בקסם..
ואתמול, שום דבר לא שינה לי.
לא הקור המקפיא של תחילת החורף המפתיע,
לא הטיפות שנפלו והותירו אותי רטובה עד שד עצמותיי, חסרי רחמים.

לא יכולתי לבקש לעצמי התחלה יותר טובה לעונה הקסומה הזאת.
כי זה רק אני, האור, החושך והסוסים..