אבל כבר אני יכולה להודות בלב כבד,

היה לי קשה.

רוב הזמן בלעדיי שניכם, הקירות התומכים שלי..

הייתי צריכה להיות לבד.

להתמודד בעצמי.

כמה זמן כבר לא הייתי לבד ככה? אין לי מושג.

התפרקתי, נשברתי, בכיתי, איכשהו חייכתי, קצת צחקתי, נורא כאבתי,

אבל הכי חשוב,

החזקתי.

כן, אני. אני החזקתי.

ואני אמשיך להחזיק. איכשהו, אני באמת לא יודעת איך עשיתי את זה עד עכשיו..

רק עוד צעד קדימה, ועוד אחד..

קדימה, את יודעת שאת יכולה..

והכי חשוב, לאהובים שלי. שאפילו שלא היו כאן בכל רגע ורגע,

הם לא צריכים להיות איתי כדי לחזק אותי.
תודה.