אחרי כל בכי, אני עושה הכל תמיד כדי להתרחק ממראות.

ההרגשה הרעה כבר שם, למה אני צריכה לראות את הכאב והייאוש גם על הפנים?

אבל הפעם הסתכלתי.

ראיתי מולי בחורה רועדת בפיג'מה שתלויה עליה כמו שק,

כתפיים שמוטות,

עצמות לחיים שכבר נהיו שקועות מידי.

בהשתקפות החזירו לי מבט עיניים אדומות ונפוחות,

שיניים שנושכות חזק את השפה התחתונה הנרעדת,

מבט שההעומק שלו עמוק יותר מכל אוקיינוס.

ילדה קטנה ורועדת שמחפשת את עצמה, מחפשת תשובות,

נואשת כבר להרגיש את החוזק והעוצמה הפנימיים..

אבל אני מתחזקת כל יום, אחרת לא הייתי כאן, נכון?..

רק מחפשת, כאן ושם,

מאחורה ומהצד..

בסוף אני אמצא.

אני לא לבד..