כשהייתי קטנה

תמיד היו מספרים לי שאם רציתי להגיע למקום רחוק

רק הייתי צריכה לעצום חזק את העיניים

לדמיין חזק את המקום שאני רוצה להגיע אליו

לחכות דקה

ואז הייתי אמורה להופיע במקום הזה

בלי להתאמץ, רק להאמין.

פעם זה היה להגיע לבית של עמי ותמי,

פעם לבית של סבתא בירושלים

פעם לים

פעם מעבר לקשת

ופעם לירח

אבל לא משנה כמה חזק עצמתי עיניים ודימיינתי,

אף פעם לא הגעתי למקום אליו חפצתי להגיע.

אבל לא הפסקתי לנסות.

הייתה לי תקווה שיום אחד זה יעבוד.

ועד היום אני ממשיכה עם הטמטום הילדותי הזה,
יש דברים שלא משתנים.

אבל בשנים האחרונות

המקומות היחידים שאני חושבת עליהם כשאני עוצמת חזק את העיניים

הם לא מקומות מלאי קסם או שמחה

אלא הם רק כל מקום שהוא לא הבית

אז כמו שדורותי אמרה,

ד'רז נו פלייס לייק הומ, נכון?..