אזלו לי כל המילים.

אבל הדמעות רק ממשיכות לזרום.

כואב.

אני נקרעת. כולנו.

עכשיו כששמעתי את ההקלטה אני מתפוצצת מזעם. ואני נמלאת גאווה על גלעד האמיץ.

הזעם בכל חלק בגוף שלי.

אני רק מקווה שהחוטפים, האנשים הלא אנושיים והחייתיים יקבלו את מה שמגיע להם.

אני גרה בשומרון.

כמו הגוש, השומרון הוא מקום כמעט חסר תחבורה ציבורית.

כל האנשים שחיים סביבי חיים על טרמפים.

אני רק מנסה לדמיין מה היה קורה אם זה היה אח שלי, שכן שלי, מורה שלי.

אני לא מצליחה.

אני רק רועדת ומנגבת עוד דמעה.