אני לא יודעת מה קורה לי.
רגע אחד אני מחייכת מכל העזרה והתרומות שנותנים לחיילים,
אבל לאחר רגע הבכי כבר מחניק לי את הגרון כשאני רואה תמונה של ילד בעזה מרוח בדם.
רגע אחד אני שמחה שנפטרו מעוד פעיל מהחמאס,
אבל רגע אחרי אני מנסה לעכל שהלכו כל החיים של עוד חייל ועוד משפחה.
רגע אחד אני נושמת לרווחה כשמיירטים עוד רקטה,
אבל מהר מאוד אני בקושי נושמת כשיש אזעקה בעיר שבה גרים החברים.
רגע אחד אני רגועה שבשומרון בו אני גרה אין אזעקות,
אבל רגע אחרי הכאב על מה שהחברות בדרום עוברות צורב.
Ynet וערוץ עשר הפכו להיות שגרת היום שלי.
עוד עדכון,
עוד יירוט מוצלח,
עוד נפילה בשטח פתוח,
עוד חייל הרוג,
עוד חייל פצוע שמפונה לסורוקה,
עוד רסיסים באמצע עיר,
עוד אזעקה באשכול,
עוד הצהרה של גנ"ץ בקרייה.
עוד ועוד ועוד.
די!
די לעזאזל כמה כבר אפשר, די..