השעה 4:15 לפנות בוקר, 13.7.2014.
היום השישי למצבע 'צוק איתן'.
אני צמודה לקיר, הידיים שלי רועדות ללא שליטה, אני בוהה בעיוורון בחדר,
העלטה עוטפת אותי כל כיוןן.
עלטה. כן. הרגע סיימתי לראות את הסרט הישראלי 'עלטה' (טריילר- https://www.youtube.com/watch?v=LS6SM_lacG8&feature=kp)
הסרט הזה גרם לראש שלי להתפןצץ מכאב ומשאלות שאני לעולם לא אקבל עליהם מענה.
למען מי שלא ראה את הסרט,
אספר לכם בקצרה שמסופר על סיפור האהבה המסובך בין עורך דין ישראלי לבין סטודנט פלסטיני מרמאללה.
שב"כ, אח מחבל, נשק, סביבה עוינת, אהבה כנגד כל הסיכויים.
שלא לדבר על היחס המזעזע להומוסקסואלים בקהילה הערבית, ראיתי והזדעזעתי,
פשוט כי אני יודעת שבאמת הורגים אנשים כאלה בגלל מי שהם.
ואני חושבת על כל מי שאני מכירה ואוהבת מהקהילה הגאה,
ופשוט נחרדת מהמחשבה שדבר כזה היה יכול לקרות גם להם אם הם היו נקלעים למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
במהלך השעה וחצי של הסרט מצאתי את עצמי מחזיקה חזק בכסא עד שאצבעותיי כבר נהיו לבנות.
ועכשיו הסרט נגמר, וכל מה שיש לי בראש זה ערבים.
ערבים.
כולם מתעסקים עכשיו רק בערבים.
בעזה. בטרור. ברקטות. בצבע אדום ומרחבים מוגנים.
כמו כולם אני בודה לידיעות ולחדשות.
כל פעם שאני שומעת על אזעקה במקום שבו גר מישהו שאני אוהבת,
הלב שלי צונח לרצפה.
הסרט הזה גרם לי לפתוח את העיניים בכלכך הרבה מובנים.
זה חיזק אצלי את הידיעה שלא כל 'ערבי' ולא כל 'פלסטיני' הוא שאהיד או טרוריסט.
להרבה אנשים העובדה הזאת ברורה לחלוטין.
אבל כבחורה שגרה בלב השומרון, מוקפת בכל פינה בכפרים ערביים,
רוב הזמן הסביבה שלי לא חושבת כמוני.
תמיד הייתי זאת שצועקת חזק יותר מכולם בכל ויכוח שלא כל הערבים רעים,
שגם להם מגיעים זכויות בסיסיות פשוט כי הם בני אדם כמוני וכמו כולם.
אנשים בסביבה שלי מסתכלים עלי בזעם וזלזול כשהם שומעים את הדעות שלי.
אבל ממתי אכפת לי מה הם חושבים על הדעות והאמונות שלי?
אני תומכת יותר מכולם באמרה 'איש באמונתו יחיה'.
ואני תמיד אסתכל על האדם לפני שאני אסתכל על הדת או המגדר המיני שלו.
על זה אני מקבלת עוד הרבה הרמות גבה. אבל שיהיה.
בחיים לא פחדתי מערבים.
בחיים לא פחדתי מהעובדה שהם נוסעים איתי באוטובוס,
שאני צריכה לעבור בכפרים שלהם כדי להגיע לכל מקום,
לשמוע את השפה שלהם המתגלגלת בין אם זה בעיר או בטלויזיה.
בשומרון יש אנשים רבים כלכך שחיים בפחד.
מפחדים מזה שהערבים השכנים שלנו שיזרקו עלינו אבנים,
שישליכו עוד בקבוק תעברה,
שיעשו עוד פיגוע.
בפעמים רבות כלכך אני שומעת ילדים קטנים מסביבי צועקים 'מוות לערבים'.
ילדים בני 3-4-5 שלא יודעים כלום, אבל התחנכו על זה שהמגזר הערבי הוא הbad guy.
ובעיניי זה לא יותר גרוע מזה שמחנכים ילדים ערבים על 'מוות ליהודים'.
אני נגעלת מהיחס הזה, משני הכיוונים.
כי אחרי הכל, עזאזל, מחבלים וטרוריסטים הם לא מה שמגדיר את האוכלוסייה הערבית.
אולי כן יש עשרות ומאות ואלפי כאלה.
אבל לא כולם ככה.
'ילד קטן נהרג מהתקפת צה"ל ברצועה'.
ילד בן שנתיים שמעודו לא עשה דבר רע בחיים הקצרים שלו,
מרוח בדם והתמונה שלו מוצפת בכל אמצעי התקשורת.
לי הלב נצבט.
מה אם זה היה ילד ישאלי? גם לכם היה כואב בלב.
אבל בגלל שהוא נולד ערבי, נולד בעזה, אין לאף אחד סימפתיה כלפיו.
ושלא תבינו אותי לא נכון.
אני חושבת שמה שצה"ל עושים, כל הטרוריסטים שהם נפטרים מהם,
זה חשוב נורא. והגיע הזמן שבאמת ינקפו אצבע בצורה משמעותית.
אבל באיזשהו מקום עולות המחשבות על
'מה אם הכל היה אחרת?'
'מה אם יכולנו לפתור את כל הסכסוכים בצורה שלא תיקח חיי אדם?'
'מה אם יכולנו ליישב את כל המלחמות בלי שמיליוני אנשים יחיו במרחבים מוגנים עם חשש לחייהם?'
כלכך כואב לי כל מה שקורה כאן בימים האחרונים.
מי שראה אותי ודיבר איתי וראה אותי לאחורנה שם לב שלא ממש חייכתי או צחקתי,
ששקעתי במאין דכדוך מלא דיכאון ועצב ובכי.
כל זה כואב לי בלב גם אם לא הכל קשור אלי ישירות.
כואב לי לדאוג לחברות שלי מהדרום שיושבות במרחבים מוגנים,
כואב לי לדאוג לחבר שלי בבסיס ששומע אזעקות,
כואב לי לקרוא על חפים מפשע שנהרגים בעזה,
כואב לי לשמוע על אנשים שנפצעים מריצה למרחב המוגן,
כואב לי שמקללים אותי ברשתות החברתיות כשאני מפרסמת בטובת ישראל,
וכואב לי שבפעם הראשונה ב16 שנותיי התחלתי לפחד מערבים.
בכל נסיעה באוטובוס באופן יומיומי כמעט אני עוצרת את עצמי מלבכות,
ורק מזכירה לעצמי שצריך להזרים אויר לריאות.
כשהם עולים לאוטובוס, מתיישבים מסביבי, מדברים ביניהם בשפה הזרה אך המוכרת עד כאב.
כל פעם שאחד מהם מתעסק באיזה שקית או תיק, אני בטוחה שאני לא אחזור הביתה בגלל איזה מטען חבלה מתקתק החבוי בו.
לשמוע את השפה הערבית עכשיו גורם לי להתכווץ ולהחזיק בכי.
אני, אשירה, האחת שתמיד עמדה והגנה עליהם,
תמיד הייתה גאה בדעות שלה לגביהם,
יושבת כאן מכווצת ומפחדת על החיים שלי ושל כולם.
מפחדת מערבים.
אני. מפחדת. מערבים.
לסרט היה סוף פתוח. וכמה שאני שונאת כאלו סופים.
אני חייבת תשובות לשאלות שלי,
כמו מה היה קורה אם כל הסרט לא היה מלא ברדיפות וחשש לחיים של אנשים,
מה אם הערבים יכלו לקבל הומו איך שהוא,
מה אם יכלו להסתכל על אדם פלסטיני בלי לעקם את המבט בזלזול וגועל.
עוד עשרות שאלות מציפות אותי כאן בחדר החשוך,
כמעט 5:00 ואני שוב חושבת יותר מידי.
כדאי שאני פשוט אלך לשקוע בשינה עמוקה חסרת חלומות.
אני מבולבלת. הפוסט הזה מבולבל.
אני חייבת להפסיק לחשוב.
בתקווה שנשמע קצת שקט בימים הקרובים.
שלכם,
אשירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: