קצת נשבר.

כואב לי לראות אותך ככה.

כאב לי להיכנס בטעות לאתר הזה שיש בו אנשים שיורקים על הקיום שלי,

כאב לי לראות שוב את מה שכתבת עלי,

בידיעה שעוד אנשים שיודעים בדיוק על מי דיברת קוראים את זה ומוצאים עוד סיבה לרצות ברעה שלי.

כואב לי שככה אתה מרגיש כלפיי עצמך, אפילו שבחיים לא יכולתי לבקש יותר.

כואב לי שאת מוותרת בלי לנסות, ואז רע לך בגלל זה בצורה כפולה.

כואב לי שאני יודעת לדבר רק על כאב,

שהחיים מלאי ביקורת ושזה צף ועולה מחדש כל פעם.

כואב לי שלקחו את הלב שלי,

הפילו אותו,

שברו אותו,

פירקו אותו למיליון רסיסים,

ואז עוד ציפו שאני אחייך כל הזמן ופשוט אתעלם ממה שקורה וממה שאני מרגישה.

נמאס לי כבר להישמע כמו גוש של דיכאון.

אולי די כבר?..

לא לבכות.

תחזיקי את זה.

זה לא משנה שההורים חושבים שאת כישלון.
זה לא משנה שהמורה צעקה עלייך מול כל הכיתה כי נכשלת במבחן.
תחזיקי.
את מנסה.
מנסה כמה שאת יכולה, אפילו שהם לא רואים את זה ולא מאמינים לך.
רק עוד קצת, תחזיקי.
שימי את האוזניות ותני לצעקות לקרוע לך את האוזניים, בדיוק כמו שאת אוהבת.
זה יעבור מתישהו, כל זה יעבור.

אשירה, לא לבכות.
אשירה, בבקשה?..