אז איש/ת השנה?

וכשאני מסתכלת על השנה שחלפה ומגיעה לסיומה, אין לי איש/ת שנה.

יש לי המון. ולכולם מגיע הכרה.

מגיע להם את התודה שלי שלא שווה הרבה, אבל בכל זאת היא משהו.

לחבר שלי, שכל השנה הזאת היה מדהים.

המעריץ והתומך הכי גדול שלי, שמגיע לו את כל העולם.

אם כבר איש השנה, זה אהובי.

החברות, ארבעתכן שאני כלכך אוהבת. ששם תמיד, האחיות האמיתיות שלי.

אתן אנשות השנה שלי.

ולסוסים והחתולה, שהם לא אנשים, אבל תופסים בדיוק אותה חשיבות בלב שלי.

שלימדו אותי להירגע ולהסתכל על החיים מנקודת מבט קצת שונה.

לאחותי הקטנה, שכל הזמן רק מתקדמת. אני גאה בך.

ויש עוד כלכך הרבה אנשים שעשו לי את השנה הזאת. אתם יודעים מי אתם.

אני מרגישה נורא מוזר, לקבץ ככה את כל האנשים שחשובים לי.

מתפשט מין חום כזה מבפנים, לדעת שיש לי בחיים אנשים כלכך מיוחדים.

אני מקווה שאתם יודעים,

שאני מודה לכם בכל שנייה בחיים,

ואוהבת אתכם לעולמים..

שוב חזרתי ללחייך כלכך הרבה שלהסת כבר כואבת,

אבל הוא נשאר מרוח על הפנים, מאוזן לאוזן.

רגעים שאני פשוט לא יכולה להפסיק לצחוק.

זה מה שאתה עושה לי.

הייתי חושבת שהצחוק שלי חזק מידי, נשמע מוזר.

שהוא לא צריך להישמע.

הייתי חושבת שהחיוך שלי עקום מידי, לא יפה.

פשוט דורש שיסתירו אותו.

אבל עכשיו בחיוך יש קצת חן בעיניי.

הצחוק חמוד כזה.

אולי אתם באמת צודקים ואני סתם עיוורת.

לאט לאט, ככל שהזמן עובר,

אני משתפרת.

אני משתנה, אבל בצורה שאני רוצה.

בצורה שתעשה לי רק טוב.

פוקחת את העיניים כנגד העיוורון ששולט בי ולא מרפה.

מנסה להפסיק עם הביקורת עלי שכבר לא הוגנת כלפיי.

אבל המאבק ממשיך.

אני אנצח.

אתם תראו. כולכם תראו.

אני בדרך לשינוי.

אני כן מנסה לטפל בבעיות שלי.

עד עכשיו לא מספיק דברים השתנו.

לא בי ולא באיך שאני מסתכלת על דברים.

אבל עכשיו המאבק שחשבתי שאיבדתי בדרך, חוזר. ובגדול.

ובמאבק הזה יש רק מנצח אחד.

וזו תהיה אני.

וכשאני אסתכל אחורה על התקופה הזאת, על כלרגע של קושי וכאב,

על הפנים יעלה חיוך קטן.

והשינויים? הם כבר כאן.

רק צריך קצת כח רצון ואתה כבר במעוף אל עבר המטרה.