רק עוד מתבגרת..

I'm just being me

RSS: לקטעים לתגובות

הבלוג חבר בטבעות:

__מהלב אל המקלדת__

ספרים! ספרים! ספרים!

פשטות.

הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ׳›׳׳‘. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

Can anybody hear me or am I talking to myself

.She said sorry too often

.She apologized for apologizing too much

.She said sorry like it was a greeting

.She apologized for everything that goes wrong

.All because she labelled herself as a disaster. She is

,She was sorry for not being good enough

.Because she never thought she was good enough

.She knew

.All she thought is that she will never be more then the mess inside her head and the tsunami inside her heart

.So all she learned was to apologize for every single breath she took

.She craved love

She craved to have a man wrap his arms around her and tell her she lookes beautiful. Even when her hair is messed up and the tears stain her face,

.that she is worth it

.She longed for someone to kiss the scars on her hands and thighs and tell her she's better than them

.She wanted hope again

.She needed to feel secure again

,But behind a big smile or a happy luagh

.loneliness takes over her

,Every night when she cries silently into her pillow in the frightening darkness

.All she asks for is to have someone

.That special someone

.She begs the world for love. Real love

.She wants to stop hurting

.She needs happiness

,And after all, that girl

.Is me

,Tonight I've fallen and I can't get up'

'..I need your loving hands to come and pick me up'

נכתב על ידי , 2/8/2015 00:13 בקטגוריות טריגר, כאב, לבד, שחרור קיטור
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

אני מפחדת..

אז יצאתי מקשר רק לפני שבוע..

היה ברור שזה יקרה. לכולם, ולו ולי בעיקר.

סיימנו דיי בטוב, דיברנו כמה הודעות השבוע.

אבל קשה לי.. קשר של שנתיים ו4 חודשים זה המון זמן.. אני מכירה אותו 4 שנים..

בתחילת השבוע היה לי ממש קשה. בכיתי ולא יצאתי מהמיטה וסירבתי לאכול או לדבר או לחיות.

בהמשך השבוע פשוט זרקתי את עצמי לתוך שעות על גביי שעות של עבודה.

ניסיתי להעסיק את עצמי בכל צורה אפשרית.

לקראת סוף השבוע חזרתי לדבר עם אנשים.

איכשהו, עם כל הכאב שבדבר,

הרגשתי קצת הקלה שזה נגמר איתו כי אין יותר כאב..

אין יותר לבהות שעות בפלאפון ולחכות להודעה שלא תבוא..

הקשר איתו לא היה בריא כבר חודשים ואני רק ניסיתי לשכנע את עצמי ללא הצלחה שדברים ישתנו וישתפרו..

כואב לי בגללו.

אני עדיין פגועה.

אני עדיין מרגישה כאילו מישהו תוקע בי מיליון סכינים.

אבל מגיע לי מישהו שפשוט יאהב אותי ויקדיש לי את חייו כמו שאני מקדישה..

יש לי כלכך הרבה לתת.

אהבה וחום ואכפתיות ופשוט את כל כולי.

ומגיע לי לקבל את כל זה בחזרה, נכון?..

ואז יש אותו.. הוא אחד הידידים הכי טובים שלי..

אבל הוא כבר לא ידיד יותר.

הוא וחברה עשו אצלי סופ"ש.

ופשוט העברנו את כל הסופש צמודים, מחובקים ומתנשקים.

גם הוא נפרד מהאקסית שלו ממש לאחרונה.

שנינו פגועים.

שנינו עוד עצובים.

ושנינו כמהים לאהבה שלא ממש קיבלנו עם בני הזוג שאיתם זה נגמר.

יצא לי לחשוב עליו בחודש האחרון.

על מה יקרה אם אי פעם נהיה ביחד.

שהוא מקסים ומיוחד ותומך ושגם לו יש המון אהבה לתת.

ואתמול זה פשוט.. קרה.

אבל אני מפחדת.

אני מפחדת שאני ממהרת מידי לרוץ מקשר אחד לשני.

אני מפחדת להיפגע שוב.

אני מפחדת לפגוע בו.

אני מפחדת שמה שהיה איתו כל הסופש היה רק כי נפרדנו מהאקסים שלנו וחיפשנו אהבה ישר במקום אחר.

אני באמת מחבבת אותו מאוד..

הוא גרם לי להרגיש פשוט טוב. הרגשתי ממש בטוחה בידיים שלו.

נכנסה בי תקווה שאולי באמת יש מישהו שידאג לי ויאהב אותי למרות שאני אני.

אבל אולי אני מגזימה?..

אולי הגזמנו?..

אני לא רוצה להיפגע..

אבל אני באמת כלכך צריכה חום ואהבה..

אני רוצה להיות מאושרת..

נכתב על ידי , 18/7/2015 23:14 בקטגוריות תהיות, מחשבות, בלבול, אהבה, בדידות, כאב, פחד, צורך, שחרור קיטור
4 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

אז ככה..

שוב הזנחתי את בלוגי האהוב. ממש חסר לי לכתוב כאן.

אבל בכל התקופה האחרונה נמנעתי לכתוב, פשוט כי לא היה מה.

הרגשתי ריקה מידי.

הרגשתי שברחו לי המילים.

נפרדנו. אחרי שנתיים וכמעט 4 חודשים.

אהבה ראשונה. חבר ראשונה. נשיקה ראשונה. מין ראשון.

הכל ראשון.

וזה נגמר.

ואני לא רוצה לפרט על זה יותר כי כבר עשיתי את זה עם החברים, ואזל הכוח.

אולי עוד כמה זמן אם ארגיש טוב.

דיי אזל לי הכוח בהכל.

אני בוכה המון, אני שוכבת המון במיטה ובוהה בתקרה.

אבל לעולם אי אפשר להפסיק לחיות.

יום ראשון לא יצאתי מהמיטה אפילו לשנייה. שכבתי שם ובכיתי וישנתי בעיקר. הרגשתי שאין לי סיבות לנשום. שמישהו שורף אותי. שמישהו תוקע בי אלפי סכינים בלי הפסקה.

יום של התקף חרדה אחד אחרי השני.
אתמול בכיתי קצת והלכתי לעבוד, הגעתי הביתה ועשר דקות אחרי כבר נסעתי עם אמא לבריכה לשעתיים.

שם הטבעתי את כל מה שעובר עלי בכמעט מאה בריכות עד שלגמרי התפוצצו לי הריאות. אבל הדבר היחיד שהיה חשוב היה לנשום, בלי לחשוב.
היום נסעתי לעבודה ואז פגשתי ידיד והוא קנה לי רביולי. אכלתי והשמנתי אבל זה עשה לי טוב על הלב לכמה דקות, וכמה דקות עדיפות מכלום.

עכשיו אני שומעת מוזיקה בעיקר ומנסה להירגע.
מחר אני עובדת ואז שוב לבריכה. שוב להטביע את היגון והריקנות האלה במים הנעימים והעוטפים.
בחמישי אני גם אלך לעבוד ואז מקווה לפגוש חברה.
בשישי לעבודה שוב. ואז שני חברים מקסימים ואהובים עושים אצלי שבת.
אני מנסה להזכיר לעצמי שהדבר היחיד שחשוב באמת זה להכניס אויר לריאות.

להכניס ולהוציא.

להוציא ולהכניס.
Life stops for nobody

נכתב על ידי , 15/7/2015 00:18 בקטגוריות משבר, פרידה, בדידות, בכי, זמן, כאב, שחרור קיטור
8 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

דפים:

כינוי:

בת: 27

Skype: ashira.saidel

קוראים אותי

24,178

הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , המתמודדים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAbeliever אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Abeliever ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה