קשה לי להאמין.

לפני המון זמן כתבתי על החזרה שלי בשאלה. ה'יציאה מארון הקודש' כמו שהם אוהבים לומר.

הפוסט ההוא היה מלא מרירות וכעס וכאב.

כל אלה עוד לא דעכו עד לשנייה זו וכנראה לא ידעכו לעולם.

עבר זמן מאז, והרבה דברים השתנו.

אני הגעתי להבנה עם עצמי שאני אתאיסטית גמורה.

הבנתי שאני באמת לא מאמינה באיזו יישות עליונה שמזיזה את כל החוטים.

שאני אחראית על החיים שלי ולמה שיקרה בהם וששום דבר 'מלמעלה' לא יחליט לי על החיים.

למדתי לחדד את כישורי המשחק שלי מול האנשים בבית הספר ובעיקר בבית.

לפרוש לחדר באמצע ארוחות שישי וסעודות חג זה כבר עניין שבשגרה,

כי יש גבול כמה אני יכולה לשבת עם המשפחה החונקת שלי.

אז אני בורחת לאנשים שבאמת מבינים אותי, לפלאפון.

אל אהובי, אל החברות, אל הדתל"שים החדשים שממש עוזרים.

עם פלאפון ביד פתאום אני לא לבד.

אוי כמה קלישאתי זה נשמע. אבל זה נכון.

כאחת שגדלה ביישוב, רחוק מציוויליזציה (בערך), בלי חבר או חברה לרפואה כאן,

מאז שהתחלתי להיות עם הפלאפון בשבת פתאום אני לא לבד.

אמנם שום דבר לא יחליף את המפגש הפיזי והחיבוק והדיבור,

אבל לפחות אני יכולה לדעת שמישהו תמיד נמצא ומוכן לדבר איתי ולהעביר לי את הזמן.

אוי וכמה זה מדהים להרגיש פתאום חלק מהעולם.

להרגיש שייכת.

לא למנוע ממני את ההנאות הכי פשוטות כמו סרט בשישי בערב או אוכל טעים וחדש.

להרגיש את הרגעים הקטנים בדרך לחופש.

אבל לצערי, אני עדיין נעולה כאן.

כאן באולפנה שדוחפת לי את הדת עמוק לגרון ומצפה שאני פשוט אבלע בלי להתלונן.

כאן בבית שהקירות שלו יותר חונקים מתמיד, עם המשפחה שלוחצת יותר מאי פעם.

להגיב לגביי הלבוש שלי קורה באופן יותר תכוף עכשיו בבית.

לנסות בכוח להשאיר אותי בשולחן בארוחות שישי וחג.

ההורים מבינים שהם מאבדים אותי.

תמימים ועיוורים הם לא.

אז הם מנסים כל דבר אפשרי כדי 'להחזיר אותי לדרך הישר'.

וכמה שניסיתי לדבר ולהסביר הם לעולם לא יבינו מי אני.

הם לא מבינים כמה זה מכאיב. כמה זה פוגע. כמה זה מחניק.

הם לא מבינים כמה אני כמהה לחופש.

כמה אני מתה לשבור את הקירות הלבנים והריקים בבית ולברוח כל עוד נפשי בי.

להיות חופשייה.

ח-ו-פ-ש-י-י-ה.

בלי להצטרץ להעמיד פנים שאני מדליקה נרות שבת ומברכת או שהחומר בתושב"ע באמת מעניין.

בלי לשים חצאית מעל המכנס כשאני יוצאת מהבית ואז להוריד ברגע שאני מגיעה לקצה הרחוב,

בלי להעמיד פנים שלא נסעתי בשבת,

שלא אכלתי אוכל לא כשר,

שלא נסעתי אליו לאינסוף סופי שבוע (כן אמא ואבא, למרות שהם לא שומרים לא שבת ולא כשרות ולא כלום).

אני מרגישה כמו 'המתבגרת המושלמת' באופן הכי סטריאוטיפי שיכול להיות.

אבל איזו עוד ברירה נותרה לי?

אבל רק עוד כמה חודשים.

כמה חודשים לחירות האמיתית, אם כבר פסח.

את זה אני מנסה להזכיר לעצמי.

ואז סוף לחנק.

סוף לשריפה בתוכי שמסרבת להיכבות.

סוף להעמדות הפנים,

סוף לשקרים המגעילים.

סוף לסגר.

ואני אפרוש כנפיים ואעוף.

מי יודע מתי וכמה אני אחזור.

אבל בזמן שכולם יישארו מאחור,

מנסים להבין מי פתח את דלת הכלוב,

אני כבר ארחף לי בשמיים,

לגמרי, אבל לגמרי,

חופשייה.

אני נעולה במקום שמרוקן אותי

במקום בו דואגים להשתיק אותי כל פעם מחדש

מקום בו מסרבים לקבל את הדעות שלי

מקום מתעלמים  מהרצונות והצרכים שלי

מקום בו אני לא יכולה להיות מי שאני

מקום שאני לא מקבלת ממנו לא חום ולא את האהבה שמגיעים לי.

'אשירה, תתנחמי בזה שרק עוד כמה חודשים את יוצאת משם'

'אשירה, תתנחמי בזה שכבר עברת יותר נורא וקשה מזה'

'אשירה, אל תשכחי שתמיד יש אנשים עם צרות גדולות יותר ושיצאת דיי בזול'.

אנשים, לא.

מה זה משנה אם זה חודש, יום, שעה או חצי שנה?

כל דקה כאן היא נצח.

כל רגע פה הוא מילניום.

עברתי נורא וקשה מזה? אז מה?

מה שהיה היה ועכשיו רע. עכשיו.

הדברים שקורים עכשיו עושים לי רע.

'צרת רבים חצי נחמה'? לא.

אז מה אם לאנשים יש בעיות יותר גדולות וקשות משלי?

אולי אני סתם מתלוננת כשאין לי זכות יחסית לאחרים?

אבל גם לי קשה.

גם עלי עוברים דברים, גם אני מתמודדת עם קשיים שלא הייתי מאחלת לאף אחד.

אין נחמה.

קשה.

'את אחראית לאיך שאת מרגישה. את יכולה לבחור איך להתמודד עם הקשיים'

לא תמיד אנחנו אחראיים לאיך שאנחנו מרגישים.

לא תמיד יש לנו את הזכות לבחור בכלל.

לא תמיד אנחנו יודעים איך להתמודד עם מה שהחיים זורקים לנו לידיים.

ריקנות.

זעם.

כאב.

תסכול.

בלבול.

כבר לא יודעת מה ואיך ולמה להרגיש.