טרה-ג’’ולי

בא לי לונדון.

בא לי לונדון כי מבחינתי לונדון היא העיר שלי. בפעם האחרונה שהייתי שם הייתי בת 9. מאז לא הפסקתי להתגעגע.

לצבעים, לריחות, לאנשים, לתיאטרון.

זאת הפעם הראשונה שראיתי תיאטרון בארץ אחרת, בשפה אחרת, זאת הפעם הראשונה שהשוויתי בין הביצועים העלובים משהו של ארץ ישראל ליכולות של הבריטים, וכן, גם לכסף של הבריטים.

זאת הפעם הראשונה שהתאהבתי באמנות.

ולא, זה לא הרגע שבו החלטתי לעבוד בתחום ( זה היה רגע אחר, אבל יש זמן ומקום לכל דבר) אבל זו הפעם הראשונה שישבתי נדהמת והתבוננתי בשחקנים מלהטטים מולי על הבמה.

ההצגה ( או שמא המחזמר) נקרא starlight express . אם אומר שעד היום אני זוכרת בעל פה את כל השירים האם זה יעביר את התרשמותי? האם אפשר להעביר התרשמות של ילדה בת תשע, שמביטה לכל עבר על מנת לעכל את התופעה? שרצה לקנות את הדיסק בסיום? שמתחננת מאז לנסוע עם אבא שלה עוד פעם אחת לשבוע מחזות זמר בלונדון? ( וכן, אבא, הולכים גם לזה)

אף פעם לא ראיתי שום דבר כזה לפני זה, וטרם העלו בישראל מחזמר שהשפיע עליי ככה ( ודווקא בשנים האחרונות יש פה התפתחות יוצאת מגדר הרגיל) אבל נסו לדמיין ילדה בת 9 יושבת עם הוריה משני הצדדים, כאשר האמא עוסקת בעיקר במלאכת התרגום של השפה האנגלית, בתחילת המערכה השנייה הסתובבתי אליה והסברתי לה שאני מבינה, ושהיא הורסת לי ושתפסיק כבר ( אמא שלי אוהבת את הסיפור הזה עד היום. בהזדמנות זו סליחה אמא, ותפסיקי לספר עליי סיפורים!) כשיצאתי מהאולם היה לי בית חדש- לונדון! עיר חלומותיי הגנוזים, העיר שבה הכל אפשרי כולל הרמת קונסטרוקציה מסובכת להפליא על מנת שכל השחקנים ( שמגלמים רכבות מסוגים שונים) יוחלקו להחליק בכל רחבי האולם.

לונדון יא הבית, ותל אביב היא החיקוי. כמו שאמרה דורתי- אין מקום כמו בבית ( אם רק יכולתי להקיש בעקבים 3 פעמים ולהיות שם). כשיודעים פשוט יודעים. ולונדון? היא מחכה לי. כשאני שם אני אף פעם לא לבד.