שמונה בבוקר, איזה כיף - אין עדיין אף אחד בחנייה אז אפשר לחנות הכי קרוב. מגיעה לדלת המקום, מוצאת את העיתון של היום זרוק מאחורי העדנית. יום סגרירי, אני אגיד למלצרית שלא צריך להוציא הכל החוצה כי גם ככה אף אחד לא יישב, היא תהיה מרוצה.

מוציאה את הצרור הענק מהתיק ומוצאת את המפתח הקטן.

נכנסת פנימה, מנטרלת את האזעקה. שוב לא מילאו סוכרים אתמול בערב.

נכנסת לבר, מפעילה את המכונות, מסתכלת מי עבד אתמול בערב. מלצריות חדשות. נסלח להן הפעם.

8:10, מתחילה לפתוח קופה, עובד המטבח מגיע עם חיוך גדול על הפנים ומצב רוח טוב, זורק הערה צינית לעברי, הטחבית מגיעה כמה דקות אחריו, נראית תשושה כמו מישהי שהרגע הצליחה, עם הלשון בחוץ, לשלוח 2 או 3 ילדים לגן ולבית הספר ביום חורפי. המלצרית מגיעה עטופה במעיל, צעיף, כפפות, כובע צמר. היא מתחילה לפתוח את בית הקפה. "את לא צריכה להוציא הכל החוצה, גם ככה אף אחד לא יישב בחוץ, פשוט הניחי את הכל איך שזה בצמוד לקיר מבחוץ, ותשאירי איזה שולחן או שניים לאלה שרוצים לעשן." היא מרוצה, ככה היא תסיים יותר מהר.

8:30, אישה נכנסת. "אתם פתוחים?" "המטבח יהיה מוכן בעוד בערך 10 דקות, אני יכולה בינתיים להכין לך קפה" "לא, זה בסדר, אני אקח את העיתון של היום, יש את העיתון של היום?" "יש" "יופי, וחברה שלי צריכה להגיע עוד מעט". היא מתיישבת על הספה האדומה הגדולה שמיועדת ל-6 אנשים. יש לה שיער קצר, צבוע, והיא לובשת ג'קט מחוייט.

8:35, נכנס זוג גברים מקריחים. "בוקר טוב" אני מחייכת לעברם. "בוקר מצויין" עונה אחד מהם, והם מתיישבים על אחד השולחנות, מוציאים לפטופ וזורקים לעברי "שני הפוך גדול". בזמן שאני מכינה נכנסת החברה של האישה מהספה האדומה. המלצרית בדיוק סיימה לפתוח את המקום והיא מחלקת לשתי הנשים תפריטים. "תרשמי בבקשה לשולחן 5 בון עם שני הפוך גדול" אני מבקשת מהמלצרית אחרי שסיימה.

אני מוציאה את שני ההפוכים. "זה לשולחן 5".

אחרי זה מתחילה להכין לעובדים הנחמדים את השתייה הקבועה שלהם, שהם מאוד שמחים לקבל. לעצמי אני מכינה שוקו עם קפה.

השעות עוברות בייעף, אין הרבה עבודה.

10:47, היא מגיעה בפתח הדלת. אנחנו מכנים אותה "הפוך קטן ומאפרה". קטנה, עם תסרוקת עד הכתפיים שמסודרת בפן וגוונים, לובשת את אחד משלושת הסוודרים היחידים שלה ותמיד את אותם המכנסיים. נראית חולה ותמהונית, תמיד מתחילה באותו המשפט, הקבוע, בקול צרוד מסיגריות ובאיטיות "תכינו לי קפה הפוך קטן. ומאפרה. ומפיות" ואז היא מסתובבת שמאלה ולוקחת מאפרה מהמדפים, ופונה בהליכה מדדה לשולחן הקרוב לדלת מבחוץ. אני מכינה לה את ההפוך הקטן, כבר הפסקתי מזמן לטרוח לשים לה כפית ושוקולד קטן. ברגע שהמלצרית מגישה לה את הקפה היא תופסת אותו ושותה את כולו. אחר כך היא מוציאה קופסת סיגריות, ומתחילה לעשן, סיגריה אחרי סיגריה. אחרי דקות ארוכות היא מגיעה אלי, לבר, מסתכלת בעיניים מלאות הטירוף שלה, לא ממוקדת, ואומרת "תביאי ת'מפתח של השירותים" ולפני שאני מספיקה להגיב היא לוקחת את המפתח מהמקום הקבוע שלו, ומדדה לעבר השירותים. המלצרית ניגשת אלי "היא נראית פחות טוב ופחות טוב מיום ליום". "כן," אני עונה "היא שילמה לך?" "לא, היא אמרה שהיא תשלם ביום ראשון". בסדר, אני חושבת, פעם שעברה היא גם שילמה ביום ראשון את החשבון של כל השבוע הקודם. לפחות היא הגונה.

אני מתפנה לעיסוקיי, נוספו לי שני בונים בינתיים. הפוך קטן וצלחת עוגיות לשולחן 10, ותפוזים ודיאט קולה לשולחן 3. כשאני מסיימת להוציא אותם אני רואה בזווית העין דרך החלון את "הפוך קטן ומאפרה" מסתובבת במרכז ומבקשת סיגריות.

ואז המלצרית ניגשת אלי עם ספל של הפוך קטן, כמעט מלא בקפה עם סימן של אודם על השפה שלו. "האישה בשולחן 10 אמרה שזה קר לגמרי, ושהיא לא אוהבת קצף, אז תוציאי לה את הקצף, וגם שזה חזק לה מידי אז תביאי לה חלב חם בצד." לקחתי ממנה את הספל, שפכתי אותו, שלחתי לשטיפה והכנתי אחד חדש.

11:36, נכנס הבחור הגבוה שעובד במשרד הנסיעות. "כרגיל?" אני שואלת בחיוך. "כרגיל." מחייך חזרה. ואני מכינה לו הפוך קטן, וזוכרת לשים הרבה שוקולדים קטנים בצד. "תודה רבה, אני אחזיר את הכוס מאוחר יותר" אומר ויוצא מהמקום מרוצה, אל עבר העסק השכן.

הזמן עובר, כל פעם שמגיע לי בון עם קפה אני מנסה לעשות את הקפה הכי טוב שאני יכולה. לרוב אני מציירת לב, אבל לפעמים אני מנסה (אם זה הפוך גדול, ואז יש יותר צ'נאס לנסות) לצייר חיטה. לפעמים אפילו מצליח לי וזה עושה אותי ממש מאושרת. אחרי הקפהים היפים במיוחד אני עוקבת, ואז רואה את תגובת הלקוח. הוא לרוב מרוצה כמוני.

13:06, נכנס הבחור הנמוך ממשרד הנסיעות. "כרגיל?" "כרגיל." ואני מכינה לו הפוך קטן עם חלב דל, רותח, עם מעט קצף. הוא משאיר לי כסף על הבר ויוצא מרוצה מהמקום את עבר המשרד.

14:13, אני שמה לב שאזל כל החלב. כמה מצחיק. אני מבקשת מעובד המטבח לרדת לסופר לקנות לי כמה שקיות חלב (ולא לשכוח חשבונית מס). בינתיים מגיע בחור גבוה, נראה בשנות ה-30 המוקדמות, מביט רגע אל עבר המשפחה המאושרת והקולנית שיושבת בשולחן 2. גם המלצרית מביטה לשם, רואה את הסכו"ם שעף לכל עבר ואת הרצפה שאכלה את רוב הספגטי ואז מסתכלת עלי במבט מסכן. אני מצחקקת. הבחור אומר "סליחה", ואז אני מפנה את מבטי אליו "כן?" "אני רוצה בבקשה קפה הפוך לקחת". אני נושמת נשימה עמוקה ואז אומרת "זה יישמע לך ממש מצחיק ועלוב, אבל... אין לי כרגע חלב." הוא משיב לי במבט מופתע. "אני יודעת, אני יודעת, תכף, אחד העובדים יחזור עם חלב, אבל זה ייקח כמה דקות. אני ממש מצטערת. אני יכולה להכין לך תה עם אתה רוצה" "לא, אני... אני ממש צריך קפה."

עוברות כמה דקות והחלב מגיע. "תודה!" אני אומרת לעובד המטבח שכבר התרחק ולא שמע אותי. אני מכינה לבחור את הקפה שלו, משתדלת לצייר לב יפה ומגישה לו. בזמן שהוא ממתיק את הקפה אני מושיטה לו צנצנת עוגיות. "קח לך כמה עוגיות על חשבון הבית, חיכית הרבה זמן לקפה שלך" אני מחייכת. הוא רק בוהה בי. "את מאוד מאוד יפה" אומר אחרי כמה שניות. אני מחזירה את צנצנת העוגיות למקום, וכדי להסתיר את המבוכה פונה לנקות את הקיטור של מכונת האספרסו. "זה ההפוך הכי מורכב שאי פעם שתיתי." אני שומעת אותו מעבר לכתף שלי. ואז כשהסתובבתי אליו חזרה הוא כבר היה בדרכו החוצה.

הטלפון מצלצל. אני עונה. "הכל בסדר??" צועק הבוס מעברו השני של הקו. "הכל מצויין." "יופי! יש עבודה?" אני שומעת אותו מנסה להתגבר על רעש המכוניות שמסביבו. "מעט." "כמה שולחנות???" "שלושה". "טוב!! אני מגיע בשש!" "בסדר -" ולפני שאני מספיקה להגיד "ביי" הוא מנתק.

15:11, היא שוב מגיעה. "אני מכינה לך!" אני אומרת לה כשהיא עומדת בפתח הדלת. "תכינו לי קפה הפוך קטן, ומאפרה, ומפיות". אני מכינה לה, ואותו תסריט חוזר.

15:36, כשאני רואה אותה בזווית העין מבקשת סיגריות מהעוברים והשבים נכנס גבר, נראה בשנות ה-40 המאוחרת, מתיישב, ואני מצליחה לשמוע שהוא מזמין פסטה, סלט ותה. הוא יושב לבדו בשקט ואוכל. מסיים הכל עד הטיפה האחרונה. לא מחכה שהמלצרית תיגש אליו, קם אל עבר הבר ושואל "כמה אני משלם?" אני מחשבת במחשבון, ממלמלת "פסטה... סלט... תה... 63 שקלים" "תודה רבה" הוא עונה, מושיט לי כרטיס אשראי. בזמן שאני מעבירה את הכרטיס אני שואלת איך היה והוא עונה "מצויין". אני מחזירה לו את הכרטיס בברכת "ערב טוב" (השעה כבר אחרי 16:00 ומתחיל להחשיך) והוא מסתכל עלי, הרוח השמחה נעלמת מעיניו, נשמט החיוך שלו והוא עונה לי "ערב טוב?! איזה ערב טוב!! אני הולך לישון היום לבד!" ויוצא מהמקום בסערה, בידיעה שאני לא יכולה להגיב בשום צורה לתשובה כזו.

מתחילה למלא את המקרר לקראת החלפת המשמרת. תמיד ארגזי השתייה כל כך כבדים והורסים לי את הגב. חייבים למצוא פיתרון. מנקה את כל הבר ומכינה אותו לסיום המשמרת.

16:16 מגיע אחראי המשמרת שמחליף אותי. "לא!! תיזהר כשאתה דורך!! הרגע שטפתי. תעבור מסביב!!" יורה לעברו המלצרית. "מה נשמע? מה חדש?" הוא פונה אלי, "כלום, הכל בסדר, הביאו עוגות חדשות". "אה מגניב", ואז המלצרית המחליפה מגיעה, שמה לב לשטיפה ונזהרת לא ללכלך. "איך היה היום?" היא שואלת אותי ואת המלצרית. "חלש" המלצרית עונה לה. "כמה עשיתי?" היא שואלת אותי. "לא עברת, יש לך השלמה של 23 שקלים". "וואי איזה באסה".

אני רושמת את השעות שלה ושלי בקלסר, לוקחת את הסוודר והמעיל, הולכת למטבח להיפרד מהעובדים, והולכת הבייתה. בדרך נזכרת ששכחתי את האייפוד שלי.