...Nope, I'm not crazy

כבר מההתחלה אמרתי לעצמי שאני לא אהיה בייביסיטר. של אף אחד.

לעזאזל, אני באתי להנות מהלילה הזה, למרות שבחרתי לא לשתות.

אבל זה לא אומר שלא נהניתי. 

והכותרת? זה לא בדיוק בייביסיטר- אני מניחה. אני מגדירה את זה כ.. כן, זהו זה - לדאוג לחברה הכי טובה שלי ששתתה יותר מידי. 

היא הקיאה את הנשמה שלה באמצע הפארק. 

 היא השתינה על עצמה ואז הקיאה שוב.

ובשאר הזמן היא פשוט שכבה על ספסל ועצמה את העיניים, ממלמלת לעצמה דברים ואנחנו מנסים לשמור עליה מפוקסת ושתפקח את העיניים.

ואז ידיד שלה התקשר אליה, אני עניתי ואמרתי לו מה קרה והוא אמר שהוא בדרך אלינו.

כשהוא הגיע, הוא היה מזיע כולו ואני מניחה שהוא רץ את כל הדרך אלינו.

הוא התחיל לדבר איתה אנגלית ואמר לה מה לעשות והיא לא הגיבה לו. היא לא הגיבה כמעט לשום דבר שאמרו לה.

כשהצלחנו להרים אותה מהספסל, הבנים שהיו איתנו סחבו אותה עד הידיים והתחלפו ביניהם מידי פעם. 

טוב, ככה זה ששותים 8 כוסות של וודקה מעורבבת עם נסטי או ספרייט או מה שזה לא יהיה. 

אני כל כך שמחה שבחרתי שלא לשתות.

היא נראתה מסכנה. כל כך מסכנה. פשוט לא ידעתי איך לעזור לה. 

לא הייתי במצב הזה לפני. מצב שבו אני צריכה לדאוג לחברה שלי שתגיע הביתה כשהיא שיכורה מהתחת ובקושי מדברת, במיוחד כשהבית שלה היה חמש דקות מהפארק ולקח לנו בערך חצי שעה לסחוב אותה את המרחק הזה כי היא לא יכלה לעמוד על הרגליים. 

 כל חמש דקות היא נפלה מהידיים של אחד מהם שסחב אותה רוב הדרך, תמיר.

ואני ממשיכה להגיד לעצמי שהיה לה מזל. הרבה מאוד מזל.

המצב היה יכול יותר גרוע, אני יודעת שכן.  

הגענו לבית שלה וההורים שלה בבית. ראיתי את זה כברור מאליו שאם הם ידעו שהבת שלהם שתתה יותר מידי והיא בקושי מתפקדת, הם יהרגו אותה ויבואו אליי בשאלות של 'איך נתת לזה לקרות?' כי הם יודעים שאני לא שותה ושאני לא בנאדם שיתן לעצמו לאבד שליטה כמו הבת שלהם. 

הבנים העלו אותה למעלה במדרגות ושמו אותה במיטה שלה.

מזל שהחדר שלה בקומה התחתונה. 

בבוקר, כשהיא התאוששה ושאלה אותי מה קרה בלילה, סיפרתי לה הכול. פשוט הכול.

היא הבטיחה לעצמה (ולי) שהיא לא תעשה את הטעות הזאת יותר בחיים שלה.

ואני מנסה לחשוב עם עצמי אם להאמין לה, כי היא די אחת שלא דובקת במילים שלה ואני יודעת, עמוק בפנים, שזה יקרה שוב.
אבל אני מקווה שלפחות בפעם הבאה היא תעשה בשכל ולא תשתה כמות כזאת שתדפוק לה את המוח. 

למה איכשהו כשאני מבטיחה לעצמי שאני אדאג לעצמי בראש ובראשונה, וזה לא קורה?
כי יש דבר כזה איכפתיות יתר, נכון?
ברור שיש
אבל אני רק לא רוצה להיות זאת שתצטרך לתפוס אותה כל פעם שהיא נופלת, לא יציבה.

הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם חברה טובה, לצורך העניין נקרא לה ר'. 

וזה לא קורה הרבה, השיחות האלה, כי רוב הזמן אני ור' מדברות על הדברים הכי מפגרים בעולם.

(ברצינות, היו אנשים שהקשיבו לשיחות שלנו והם פשוט ברחו מאיתנו מרוב שאנחנו סתומות. 

אה כן, קראתי לה 'אלפקה שלי' והם נלחצו, משהו מטורף.)

בכל מיקרה, דיברנו ועלתה מהשיחה הזאת שאלה די מעניינת:

למה כשבנים מגלים שבת לא מעוניינת במערכת יחסים כזאת או אחרת, לא בזמן הקרוב לפחות (במיקרה הזה- אנחנו, אני וחברה שלי)

איכשהו הם (הבנים) מפסיקים לדבר איתה?
למה מה קרה? מי מת?

רגע, זה קורה רק אצלי? משהו דפוק אצלי?

לא, כאילו, תסבירו לי שאני אבין.

הלו! אנשי כדור הארץ! לא הכול סובב סביב מערכות יחסים! יש דברים יותר חשובים!

אויש נו באמת! תתעוררו! תמצאו מה לעשות בחיים שלכם חוץ מלחשוב על מערכות היחסים שלכם! 

אתם צעירים! (כל אחד צעיר, זה הכול עניין של תחושה) אז מה קרה? מי מת?

חברה שלי (אחת אחרת, נקרא לה נ'), לעומת זאת, סובבת סביב זה! כל עניין מערכות היחסים תופס אצלה מקום ענקי בעוד שאני מצידי יכולה לחכות למערכת יחסים רצינית אפילו שנים, גם אם זה יהיה אחרי הגיוס ואחרי השירות הצבאי. באמת שזה לא משנה לי. אני רגילה לתחושה הזאת של לבד ואני יכולה לחיות איתה עד שהיא תצטרך להיפסק, והיא תיפסק בסופו של דבר. הרשו לי להיות קיטשית ודביקה, רק הפעם- אם אותו אחד, אדם ספציפי, יאהב אותי כמו שאני, אני אחכה. כמה שצריך, אבל אני אחכה.

לטענתה של נ': "אני בת 17! זה הגיל להנות! אני רוצה לעשות שטויות ולהתחרט עליהן כי אחר כך לא תהיה לי את ההזדמנות לעשות את זה!"

ואני רוצה לתת לה כאפה ולעורר אותה.

כן, זה נכון, מותר לעשות שטויות.

אבל לעשות שטויות בכוונה?

רק לי זה נשמע......... עקום?

ממש אבל!

מה, אם אני בת 17 (וחצי) ואין לי בן זוג, החיים שלי נגמרו?

מה קרה?!!?!?

למה כל כך קשה לאנשים לחכות? 

לא לרוץ עם החיים האלה?

הם צעירים! כולנו צעירים בסופו של דבר!

זה לא שהמוות תופס אותנו בזנב ומושך ומושך, נכון?

אין שום דבר שרודף אחרינו ומזרז אותנו.

למה צריך לדחות את הקץ ולהקדים את המאוחר?

למה למהר?

כי אחרי הכול, כולנו עוברים את אותו התהליך, נכון?

כולנו מוצאים את 'האחד/האחת' מבחינתנו בסופו של דבר.

כל אחד ימצא את ה'עד עצם היום הזה..' שלו, נכון?

מסקנה אחת מכל זה: אני חייבת להוציא את המילה 'נכון' מהלקסיקון שלי.

כי שום דבר בחיים האלה לא נכון, לפחות לא ב-100%

הכול עניין של תפיסה.