|
קטעים בקטגוריה: Love.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
F.R.I.E.N.D.S
שוב ראיתי את פרק הסיום של חברים, ואני בוכה פה כמו תינוקת.
בחיי, הפרק הזה פשוט מדהים!
כל כך מדהים שישבתי מול המחשב וחיפשתי מידע על האיחוד שאמור להתרחש בשנה הבאה.
שנה הבאה, זה עוד הרבה זמן! אבל מצד שני, זה עובר מהר, לא?
ובכל זאת, שנה הבאה יש סיכוי לאיחוד, אני לא יכולה להיות מאושרת יותר!
כל כל מאושרת שישבתי מול וורד פתוח וכתבתי סיפור קצר על 4 שנים מאוחר יותר, כשרוס ורייצ'ל כבר נשואים ואמה בת 6.
יצא מתוק, כמו שרק רוס ורייצ'ל יכולים להיות.
ואני יודעת שאם זה היה אמיתי, ככה זה היה קורה, לא פחות ולא יותר.
וכן, זאת הרבה יותר מסדרת טלוויזיה.
לפחות בשבילי.
| |
פתאום עלתה לי מחשבה
מה יקרה בעתיד?
לא ממש רחוק, רק 5 שנים
אחותי תגדל, כן אני מאמינה שזה יקרה כן?
אבל היא תגדל
היא תהיה פשוט הגירסה הקטנה יותר שלי.... רק היפה יותר
והיא תשאל אותי שאלות
שאלות נורמליות כאלה, לגיטימיות
ואני לא אדע מה לענות לה
אני אשאר בלי מילים
במיוחד כי השאלה הכי קלישאתית ומפגרת
"איך יודעים שאת מאוהבת?"
אני מפחדת שהיום הזה יגיע
כי אני בעצמי לא יודעת מה ההרגשה
אז להסביר אותה?
איך מסבירים משהו שמעולם לא חווית?
|
נכתב על ידי
,
20/7/2013 01:46
בקטגוריות Love, אהבה, אני, אני אני ואני, בנים, הצילו, חיים, סופשבוע, סתם, סתם כזה, שחרור קיטור, פסימי, אהבה ויחסים
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
ראה הוזהרת
אני פשוט שונאת אותו
וחברה שלו לא סותמת לו את הפה
והגיע הזמן שהיא תעשה את זה
לפני שאני אעשה את זה- עם כיסא שאני אדחוף לו בפרצוף, אני מסוגלת.
היה ערב סרט בפארק, "נער החידות ממומביי", אחד הסרטים הכי מדהימים שיש.
הוא רואה שאני שמחה וטוב לי,
שאני מחייכת וצוחקת, שאני סוף סוף במצב רוח טוב אחרי הימים שעברו עליי כי אחד האיידולים הכי גדולים שלי מת (קורי מונטית' RIP)
הוא רואה את זה, הוא יודע את זה
אבל לא
פתאום הוא דופק לי שאלה: "איך את עם המוות של קורי? את בסדר?"
ואני מבעבעת מבפנים.
מצד אחד, אני רוצה להרביץ לו
מצד שני, חברה שלו איתו, וזאת חברה טובה שלי, אני לא רוצה להתחיל להתפרץ, לא טוב לאף אחד.
אבל עדיין .... למה???????????????????????????
ואני אומרת ברוגע מזוייף, "למה? לא, למה?"
הוא מחייך את החיוך המפגר הזה שלו (תוריד את החיוך. מהר. לפני שאני זורקת עליך משהו.)
ואני ממשיכה, "לא, אני רצינית. למה אתה מזכיר לי אותו עכשיו?"
ופתאום החיוך יורד לו ואני מתאמצת שלא לבכות עוד פעם. (שונאת אותך שונאת אותך שונאת אותך)
ואני פשוט מפנה את מבטי לסרט, מחזיקה את הדמעות ומקללת אותו בלב, וחברה שלי מחזיקה לי את היד, שומרת עליי שאני לא אתפרץ.
הסרט נגמר ואני וחברה שלי הלכנו איתו ועם חברה שלו חצי מהדרך הביתה
והוא שוב מדבר עליו (אלוהים, תסתום את הפאקינג פה שלך!)
הוא קרא לו "עוד אחד מהמפורסמים המסוממים שדפקו לעצמם את החיים" (תמות, אוקיי?)
אמר שזה היה ברור (אני מנסה לשלוט בעצמי שלא להרביץ לו)
ושהוא בטוח מת ממנת יתר כי זה מאוד קשה להיגמל אחרי שנים של התמכרות (לא ואתה היית מכור לסמים והלכת לגמילה אז אתה בטוח יודע איך זה מרגיש, וואו)
וכל הזמן הזה אני מתאפקת, מחזיקה את כל הכעס הזה בפנים.
אני מבעבעת, עוד שנייה מגיעה לנקודת רתיחה.
רציתי פשוט להרביץ לו ולא היה איכפת לי שהוא יחזיר לי (למרות ש'לא מרביצים לבנות') ולא היה איכפת לי מכלום.
מי הוא שהוא ישפוט את האיידול שלי? מי הוא בכלל?
אז כן, הוא נפטר (לא מת, נפטר, יש הבדל. ענקי.) משילוב של הרואין ואלכוהול. אז מה? מה זה אומר?
היו לו קשיים והוא ניסה להתגבר עליהם, לא הצליח. אבל הוא היה חזק.
הוא רצה להתגבר על זה, הוא רצה להיות נקי, הוא רצה להתחתן עם הארוסה שלו, הוא רצה להקים משפחה, הוא רצה לעבור הלאה.
מה רע בזה?
ובנימה אופטימית זו,
א'? תשתוק או שאני אשתיק אותך 
|
נכתב על ידי
,
17/7/2013 12:32
בקטגוריות Love, Music, אהבה, אני, אני אני ואני, טמטום, למה, מוזיקה, עצבים, עצוב, אלכוהול, קשה, פסימי, שחרור קיטור, ביקורת, GLEE, טלוויזיה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: