...Nope, I'm not crazy

אני פשוט שונאת אותו

וחברה שלו לא סותמת לו את הפה
והגיע הזמן שהיא תעשה את זה
לפני שאני אעשה את זה- עם כיסא שאני אדחוף לו בפרצוף, אני מסוגלת.

היה ערב סרט בפארק, "נער החידות ממומביי", אחד הסרטים הכי מדהימים שיש.

הוא רואה שאני שמחה וטוב לי, 

שאני מחייכת וצוחקת, שאני סוף סוף במצב רוח טוב אחרי הימים שעברו עליי כי אחד האיידולים הכי גדולים שלי מת (קורי מונטית' RIP)
הוא רואה את זה, הוא יודע את זה
אבל לא 

 פתאום הוא דופק לי שאלה: "איך את עם המוות של קורי? את בסדר?"

ואני מבעבעת מבפנים. 

אבל עדיין .... למה???????????????????????????

ואני אומרת ברוגע מזוייף, "למה? לא, למה?"

הסרט נגמר ואני וחברה שלי הלכנו איתו ועם חברה שלו חצי מהדרך הביתה

והוא שוב מדבר עליו (אלוהים, תסתום את הפאקינג פה שלך!)

הוא קרא לו "עוד אחד מהמפורסמים המסוממים שדפקו לעצמם את החיים" (תמות, אוקיי?)

אמר שזה היה ברור (אני מנסה לשלוט בעצמי שלא להרביץ לו)
ושהוא בטוח מת ממנת יתר כי זה מאוד קשה להיגמל אחרי שנים של התמכרות (לא ואתה היית מכור לסמים והלכת לגמילה אז אתה בטוח יודע איך זה מרגיש, וואו)

וכל הזמן הזה אני מתאפקת, מחזיקה את כל הכעס הזה בפנים.
אני מבעבעת, עוד שנייה מגיעה לנקודת רתיחה.
רציתי פשוט להרביץ לו ולא היה איכפת לי שהוא יחזיר לי (למרות ש'לא מרביצים לבנות') ולא היה איכפת לי מכלום.

מי הוא שהוא ישפוט את האיידול שלי? מי הוא בכלל? 

אז כן, הוא נפטר (לא מת, נפטר, יש הבדל. ענקי.) משילוב של הרואין ואלכוהול. אז מה? מה זה אומר?

מה רע בזה?

ובנימה אופטימית זו,

הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם חברה טובה, לצורך העניין נקרא לה ר'. 

וזה לא קורה הרבה, השיחות האלה, כי רוב הזמן אני ור' מדברות על הדברים הכי מפגרים בעולם.

(ברצינות, היו אנשים שהקשיבו לשיחות שלנו והם פשוט ברחו מאיתנו מרוב שאנחנו סתומות. 

אה כן, קראתי לה 'אלפקה שלי' והם נלחצו, משהו מטורף.)

בכל מיקרה, דיברנו ועלתה מהשיחה הזאת שאלה די מעניינת:

למה כשבנים מגלים שבת לא מעוניינת במערכת יחסים כזאת או אחרת, לא בזמן הקרוב לפחות (במיקרה הזה- אנחנו, אני וחברה שלי)

איכשהו הם (הבנים) מפסיקים לדבר איתה?
למה מה קרה? מי מת?

רגע, זה קורה רק אצלי? משהו דפוק אצלי?

לא, כאילו, תסבירו לי שאני אבין.

הלו! אנשי כדור הארץ! לא הכול סובב סביב מערכות יחסים! יש דברים יותר חשובים!

אויש נו באמת! תתעוררו! תמצאו מה לעשות בחיים שלכם חוץ מלחשוב על מערכות היחסים שלכם! 

אתם צעירים! (כל אחד צעיר, זה הכול עניין של תחושה) אז מה קרה? מי מת?

חברה שלי (אחת אחרת, נקרא לה נ'), לעומת זאת, סובבת סביב זה! כל עניין מערכות היחסים תופס אצלה מקום ענקי בעוד שאני מצידי יכולה לחכות למערכת יחסים רצינית אפילו שנים, גם אם זה יהיה אחרי הגיוס ואחרי השירות הצבאי. באמת שזה לא משנה לי. אני רגילה לתחושה הזאת של לבד ואני יכולה לחיות איתה עד שהיא תצטרך להיפסק, והיא תיפסק בסופו של דבר. הרשו לי להיות קיטשית ודביקה, רק הפעם- אם אותו אחד, אדם ספציפי, יאהב אותי כמו שאני, אני אחכה. כמה שצריך, אבל אני אחכה.

לטענתה של נ': "אני בת 17! זה הגיל להנות! אני רוצה לעשות שטויות ולהתחרט עליהן כי אחר כך לא תהיה לי את ההזדמנות לעשות את זה!"

ואני רוצה לתת לה כאפה ולעורר אותה.

כן, זה נכון, מותר לעשות שטויות.

אבל לעשות שטויות בכוונה?

רק לי זה נשמע......... עקום?

ממש אבל!

מה, אם אני בת 17 (וחצי) ואין לי בן זוג, החיים שלי נגמרו?

מה קרה?!!?!?

למה כל כך קשה לאנשים לחכות? 

לא לרוץ עם החיים האלה?

הם צעירים! כולנו צעירים בסופו של דבר!

זה לא שהמוות תופס אותנו בזנב ומושך ומושך, נכון?

אין שום דבר שרודף אחרינו ומזרז אותנו.

למה צריך לדחות את הקץ ולהקדים את המאוחר?

למה למהר?

כי אחרי הכול, כולנו עוברים את אותו התהליך, נכון?

כולנו מוצאים את 'האחד/האחת' מבחינתנו בסופו של דבר.

כל אחד ימצא את ה'עד עצם היום הזה..' שלו, נכון?

מסקנה אחת מכל זה: אני חייבת להוציא את המילה 'נכון' מהלקסיקון שלי.

כי שום דבר בחיים האלה לא נכון, לפחות לא ב-100%

הכול עניין של תפיסה. 

אז היום אני מסיימת רשמית את כיתה י"א. ייאי!
היום בגרות בהיסטוריה ואז אין יותר פאקינג היסטוריה (מרגש, אני יודעת.)  

ומצאתי לי עבודה לא קבועה אבל זה עדיין משהו, נכון?
זה לא שיש משמרות, זה לפי ימים. מתי שהמעסיקה תצטרך אותי היא תתקשר ותוודא מראש אם אני באה או לא.
זה טוב, נכון?

אני עדיין לא מעכלת את זה שאני מסיימת עם היסטוריה לכל החיים! אלוהים. אדירים. 
וכאן מתחילים החיים שלי כשמיניסטית.  

שיהיה לכם בוקר קסום, נפלא, נהדר ומה שלא תרצו (: ♥