שנתיים שלמות שאני מסתובבת איתו בכל מקום, שנתיים שלמות בלי מסטיק - אגב, זה לא כזה קשה כמו שכולם חושבים - שנתיים שלמות שאי-אפשר לאכול את התפוח שלם, או את המרשמלו על האש, או צמר גפן מתוק, או גזר או כל דבק דביק/קשה אחר.

והנה זה נגמר. כלומר, עדיין לא לחלוטין, כי עוד צריך לחכות שה"פלטה" תהיה מוכנה, ועד אז צריך להיזהר עוד יותר- כדי שהשיניים לא ירצו לחזור למקום הטבעי שלהן.

***********

הכל התחיל לפני שנתיים.

כשהחברה הכי טובה שלי עוד הייתה החברה הכי טובה שלי, וכשבצה"ל עדיין לא חשבו עליי בתור מלש"בית.

לשינייים שלי היו כמה בעיות "קלות", והאורתודנטית החליטה שאין מנוס מגשר.

לפני כן ראיתי אותו רק על כמה חברות, אבל יום אחד גם אני קיבלתי אותו במתנה.

אז זה לא כואב לשים אותו (האמת שזה כואב להוריד), וכל חודש-חודש וחצי באתי לביקורת. הדבר הראשון שאני זוכרת מהתחלת הטיפול הוא שהיה לי קשה לאכול שניצל. שוב, לא כי זה כאב, אלא כי השיניים נחלשות בהתחלה בגלל הכוח שהגשר מפעיל עליהן - הוא שזאת רק ההרגשה - ואז הלעיסות קצת כואבות ויש הרגשה של אי-נעימות שם באיזור. ההרגשה הזאת נעלמה ככל שעברו הימים, ובתחילת השבוע השני כבר הפסיק לכאוב לי ואכלתי את השניצל בלי בעיות  

אח"כ, כשבאתי לביקורת בשבוע השישי, האורתודנטית הקטינה לי קצת את הגשר, כמו בכל שאר הפעמים שבאתי לביקורת- עד לשלב מסוים שבו התחיל תהליך אחר שלא הדיוק הבנתי אותו... ושוב כאב לי לאכול שניצל.

אגב, שכחתי להזכיר שכמה שבועות לפני הגשר, שמו לי גומיות קטנות בין השיניים, כדי למנוע צפיפות שלהן.

וככה עברו חודשיים, שלושה, חמישה, עשרים, עשרים וארבעה, עשרים ושמונה...

***********

אני באוטו של אבא. הוא נוהג, אמא יושבת מקדימה לידו, ואני מאחורה.

מסתכלת על הנוף בחוץ, בוהה, חושבת. כבר חושך.

מגיעים למרפאת השיניים. אני רואה ילדה שאני מכירה, שבאה לבדיקה לפני גשר. היא נראית לחוצה. "הנה, יש לך כאן חברה. תשאלי אותה" אבא שלה אומר לה ומצביע עליי. היא מסתכלת עליי בחיוך מבויש, וממשיכה לשבת על הכיסא בלחץ.

אחרי עשרים דקות הדלת שלידי נפתחת, מישהו יוצא ואני נכנסת, מתיישבת על הכיסא הארוך ועוצמת עיניים. האורתודנטית עושה כמה דברים בתוך הפה שלי- חלקם כואבים הרבה יותר, חלקם כואבים הרבה פחות. אחרי רבע שעה היא מרימה את המשענת של הכיסא החשמלי ואומרת לי לקום. אני פוקחת עיניים, והיא אומרת לי שעכשיו צריך לעשות מדידות לפלטה ומכניסה לי לפה מבנה מפלסטיק צהוב עם משהו שדומה לפסטלינה כתומה עליו בצורת לסת- לתוך הלסת התחתונה ומוציאה אחרי חצי דקה בערך. אח"כ היא עושה את אותו הדבר עם הלסת העליונה. היא אומרת לי לבוא בעוד שבועיים לקחת את הפלטה, ואני הולכת. (קרו עוד כמה דברים אח"כ, אבל אין הרבה מה לפרט)

עד שאני מגיעה הביתה אני לא מעזה להסתכל איך זה נראה, וכשאני מסתכלת, השיניים שלי נראות פתאום יותר גדולות ממה שהן היו וההרגשה מוזרה.

כל הלילה אני מנסה לא לגעת בשיניים כדי שלא יזוזו, אבל זה לא הכי הולך לי, והתפריט שלי בארוחה מצטמצם כי אני לא יכולה לאכול דברים שצריך ללעוס ב"אגרסיביות" כמו ביסלי. לא שאני אוכלת לארוחת בוקר ביסלי, זאת רק הייתה דוגמה.