אני מדמיינת שכשאני שוכבת במיטה אתה מחבק אותי. שזה נראה כמו איזו סצנה בסדרת טלוויזיה אמריקאית, שבה הם בדיוק קמים בבוקר והגבר לא יכול להתאפק ופשוט מנשק את האישה, למרות שהיא מנסה "כאילו" להתחמק, "כאילו" היא לא באמת רוצה את כל תשומת הלב הזאת. אני מדמיינת שהיד שלך עוטפת אותי בחום ואתה מסתכל עליי בעיניים הכחולות שלך, ואני מסתכלת עליך בחזרה וחושבת לעצמי שזה כרגע כל מה שאני צריכה באמת. אני מדמיינת שאני מביאה אותך להכיר את המשפחה שלי, שהם מסתכלים עליך, ואתה קצת מובך, אבל בעצם יודע להסתדר ולעשות רושם טוב. אני נזכרת ברושם הטוב שהשארת עליי בפעם הראשונה, ויודעת שיש לך את זה, אין באמת צורך לדאוג. אני מדפדפת בקטלוג של החנות הזאת של השוודים, שמלאה בתמונות של חדרי שינה ועיצובים מיוחדים, ובכל מיטה שאני רואה, אני מדמיינת אותנו. איך אנחנו קמים לבוקר של יום חדש ונהנים אחד מהשני.

אני רוצה להתנתק. אני רוצה להרגיש חופשייה. אני רוצה שיהיה לי טוב. אני רוצה להרגיש נאהבת. ואוהבת. 

אני מאמינה שהכול לטובה, ושאם משהו לא יצא לפועל, יש סיבה. אני מאמינה שהדרכים שלנו לא נפגשו מסיבה מוצדקת. אולי עוד ייפגשו, אבל אני לא רוצה להמשיך לדמיין, אני רוצה להתחיל להרגיש חופשייה עם משהו אמתי. בבקשה תעזור לי להפסיק לדמיין ולהתחיל ליצור מציאות.

אני אוהבת את מי שאני זוכרת ממך. אני יכולה להגיד בלב שלם שכל מה שהיית אז, מה שהכרתי ממך, היה טוב ועשה לי נעים. גם כשהקשר התבסס על ידידות, ורק אלוהים יודע אם גם אתה הרגשת את זה. הרבה בזכותך גם הכרתי את עצמי. אחרי השלב שבו החברות הכי קרובות שלי שאלו אותי מי אני בכלל, ולא ידעתי לענות, הגעתי למקום אחר בזכות החום שלך. הכרתי את הצדדים שאני אוהבת בעצמי - את ההומור, את האכפתיות, את הקלישאה שאומרת שכשאני לידך אתה עושה אותי אדם טוב יותר. לפחות גורם לי להרגיש שאכפת לי יותר מהעולם, מכל הדברים שאני מתעלמת מהם כשאני רואה אותם בעצמי ולא דרך המעשים שלך.

אני רואה תמונות שלך מהזמן האחרון, ויודעת שמה שאני זוכרת ממך הפך בעיקר לפנטזיות. אם ניפגש היום, אולי יוכל להיווצר קשר, אבל תכל'ס, אני יודעת שזה לא אותו דבר. יש לי תחושה אמתית שדברים לא קרו כי החיבור הזה היה כנראה מתגלה כלא מספיק חזק. יש בינינו הרבה דברים משותפים, חשיבה משותפת. קשה לי לשים אצבע על הנקודה הזאת במחשבה שלי שאומרת שזה פשוט לא. לא יודעת מה הסיבה, אבל אני מרגישה שאין טעם ליצור קשר כדי לגלות את התשובה. אולי זה סתם פחד שאני מנסה להסוות, פחד מהמציאות ומההכרה האמתית שהכול היה רק בראש שלי, ושהפעם אתה תגיד לי את זה באופן ברור. למרות זאת אני חושבת, או לפחות רוצה להאמין, שיש מישהו אחר איפשהו, שאני אמורה להרגיש איתו משהו אחר, יותר בשל, וכזה שגם אם אני אברח ולא ארצה להתמודד עם המציאות ולהיחשף, הוא יעזור לי. הוא לא ייתן לי לפחד, הוא יחליט לגשת אליי ולהתעמת ולדרוש ממני להגיד לו את האמת, גם אם קשה לי, וגם אם אחר-כך אני אשאר לבד עם כל הרגשות שלי. אולי זו שוב פנטזיה חסרת היגיון. אולי אני בעצמי אחליט שנמאס לי להסתתר ואגיד לו שבא לי, ושאם לו לא בא, אז שיגיד ושהמשחקים האלה לא יביאו שום תועלת, רק שיגיד את האמת - אם זה הדדי או לא.