תלתלים.

כבר עברו שלוש שנים לפחות, מאז שבאמת הינו פעם אחרונה. אני לא מדברת על הסקס, להפגש, להיות חברות הכי טובות, אני מדברת על להיות אחת עבור השנייה, מולה, מבלי לטייח ולהסתיר או להתרחק וכבר לא אכפת.

אכפת לי, יותר מידי. הדמות שלך עולה לי במחשבות כשאני מסטולה, חושבת האם גם את חושבת עלי, האם גם את מתגעגעת לריח שלי, מדמינת אותי בסקס וכשאת עושה ביד, מדמינת את הקול שלי מאחורי הטלפון ואת השיער שלי קובר לך את הפנים.

את לא אוהבת אנשים לא חיובים, מדכאים, אני לא אוהבת אנשים שהשקר בא להם בכזו קלות. איך מצאנו אחת את השניה?

העניין הוא, שאני אוהבת אותך, גם שלוש שנים אחרי שהכל נגמר, אחרי שכל אחת מצאה זרועות אחרות ומילים שונות שילחשו לה באוזן. אני מנחשת שעבורי זה יותר חזק, לך היה אותו ואז אותה, התנסת בדברים חדשים ואני נותרתי בריק הזה של הצפון, מתפוצצת מבפנים.

לאחרונה קשה לי לצאת מהמיטה, מידי פעם את מופיעה לי בחלומות. לפעמים אנחנו מזדינות בלי הכרה לפעמים את שם משווה ותמיד אני קמה עצובה. בעיקר כי החשיבות כבר אמורה לפוג, כי זה פתטי, כי את כבר לא את אלא איזה דמות, את- האמיתית כבר לא מוכרת לי בחיי.

אני רוצה לכתוב לך שאני מתגעגעת, או להתקשר ולשמוע אותך אבל זה חסר טעם כי לאין ננוע בכלל, אין לנו שום מקום להתקיים מלבד בראשי.

אני רוצה שתדעי שבין כל ים האנשים שאוהבים אותך יש אותי, שמחכה לפעמים לנפילה שלך, שלא באמת רוצה להודות שכל זה רק בגלל שאני מרגישה שאני חלשה. אני אוהבת אותך גם כשאני קטנה ורחוקה מעצמי שנות או וגם כשאני קרובה. גם כשאת עוברת הלאה ויש לך בכלל מקום למישהי חדשה. 

הלוואי והיית מתעמעמת, הלוואי והיית נמחקת לפחות בדמותך ועוברת לגוף אחר שכאן.