חִפּוּשׂ זְהוּתִי.

כבר הרבה מאוד זמן שממש קשה לי לעשות דברים שפעם גרמו לי לאושר.

פעם הייתי מאוד נהנה לשמוע מוזיקה בזמן נסיעות ובהליכה ברגל, זה היה מעלה לי חיוך על הפנים.

היום אני ממש מרגיש שאין לי חשק ורצון לעשות את זה בכלל. ובפעם ב- שאני כן עושה את זה אני לא מרגיש שזה נותן לי את אותה תחושת סיפוק שחשתי פעם.

פעם הייתי מאוד מאוד נהנה לכתוב, זה היה עוזר לי לפרוק, לחשוב, לתהות.

היום אני עושה את זה בעיקר מתוך הכרח וכורח ולא מתוך הרגשת צורך אמיתית להוציא את הדברים שאני רוצה להגיד.

כל מילה שאני כותב עכשיו מרגישה לי כמו ציפורניים שחורטות על לוח גיר.

קשה לי מאוד לכתוב את מה שכתבתי שורה לפני.

האם זה אני שהשתניתי? הדברים שהשתנו? המצב שהשתנה?

האם אלו האנשים סביבי שהשתנו שמשנים את איך שאני מגיב לדברים האלה?

אין לי תשובות לאף אחת מהשאלות האלה,

ורק לשאול אותן גורם לי למצב יותר רע ממה שהיה לי לפני.

אוף.

מחפש זהותי.

תוספת קלה אחרי שיחה:

אני חושב שהסיבה שאני כבר לא עושה את הדברים האלה קשורה במנגנון מאוד עמוק שפיתחתי בעצמי שגורם לי לפחד מעצמי.

אני לא יודע למה, אבל כבר הרבה זמן שאני ממש מפחד מעצמי ומלגלות על עצמי דברים (מצחיק שעדיין קוראים לבלוג הזה חיפוש זהותי ושהשיר שבצד עדיין בצד).

המוזיקה עזרה לי להיכנס לתוך עולם שהיה רק שלי, אולי אני מפחד לעשות את זה שוב.

הכתיבה עזרה לי, כמו שכתבתי למעלה לתהות ולחשוב ולהבין דברים, אולי אני לא רוצה לעשות את זה יותר בשטחיות של זה.

גם הכתיבה של עכשיו, היא לא כתיבה מתוך תשוקה ורצון ליצור

אלא מתוך לית ברירה.

מתוך פחד שמא לא לכתוב את מה שאני כותב עכשיו ישאר בפנים, יציף אותי, ייגרום לי לעשות דברים שאחרים ואני נתחרט עליהם.

אני לא מצליח להתמודד עם עצמי, לאהוב את עצמי, לשאול את עצמי שאלות אמיתיות, כנות, חזקות, משמעותיות.

מה קרה לי?

איפה האדם שרצה לדעת את התשובות לשאלות?

אולי הוא לא באמת היה קיים מעולם?

אולי הוא רק אמר דברים לעצמו כמס שפתיים?

האם הוא עדיין חי ובועט בתוכי?

האם הוא בכלל אני או אולי מישהו שהייתי פעם?

מ‏ְחַפֵּשׂ זְהוּתִי.