ניצוצות של תקווה .

      פעמים רבות לאחר קריאת כתבה בנושא כל שהוא באינטרנט ,

      אני מגלגלת כמעט באופן-אוטומטי את גלגל העכבר לעבר הטוקבקים ,

      וזאת על מנת להרגיש את הלך הרוח של העם בנושא כזה או אחר .

      מקריאת הטוקבקים ניתן פעמים רבות לדעת האם התוכנית ששודרה אתמול בערב היתה מוצלחת או לא -

      בעיני הרוב , האם מלכת היופי שנבחרה אכן לטעמו של העם ,

      וכמובן בנושאים הרי גורל כמו האם לתקוף או לתקוף בסוריה עזה אירן וכו'...

      על פניו יש לטוקבקים תפקיד חיובי באורח החיים הדמוקרטי ,

      איפה אם כן נחצה הגבול ? ולמה יש כאלו שמנצלים את כוחה של המקלדת כאילו היתה מסכה המכסה

      את פניהם ? הגבול רבותיי נחצה עוד הרבה לפני כתיבת מילות גנאי לא עלינו ,

      שבדרך כלל אמורות להיות מצונזרות , מה שלא תמיד קורה לצערי .

      הגבול נחצה כאשר אנו שוכחים שגם אם הבענו דעתנו למשל על ידוען כזה או אחר , על השם שבחר לילד שלו ,

      על הבגד שלבש בהשקה האחרונה או על חיי האהבה שלו , אנו שוכחים שמדובר באנשים , בני-אדם ,

      נכון שאנשים שנימצאים בפרונט חשופים יותר לבקורת ,

      אבל זה לא נותן מנדט לטוקבקיסטים לפגוע להשפיל ובוודאי שלא לקלל .

      כמובן שאין לצפות שהדבר ישתנה ומחר כולם יכתבו בשפה נקיה את אשר על ליבם ,

      אבל לא פעם ליבי ניצבט על אותו אדם בין אם ידוען בין אם לאו כאשר מרסקים לו את הצורה במילים קשות .

      בוודאי שאי אפשר שכולם תמיד יהיו בעד כולם , תרבות הפולמוס והבעת-הדעה היא חשובה מאוד ,

      אבל לטעמי הדברים צריכים להיעשות בצורה מכבדת זהירה ועם גבול מאוד ברור .