ניצוצות של תקווה .

את הסיבות ל-מדוע החלטתי לפתוח בלוג , כבר סיפרתי בפוסט אחר ,

היום עברו בדיוק שלושה שבועות מאז פתחתי אותו ,

ואני עומדת על  200 כניסות ! ! ! ( ולפי נתוני הסטטיסטיקות אף-הרבה יותר

כי כאשר מישהו ניכנס מאותו מחשב , הוא אינו ניספר כ-כניסה חדשה )

העובדה הזאת משמחת ומרגשת אותי מאוד ,

אני אדם אנונימי , ולא איזה דמות מוכרת ,

והעובדה ש-אנשים בוחרים להיכנס ולקרוא את אשר על-ליבי ,

ולפעמים אף-לכתוב תגובות בחלק מהפוסטים ,

היא לא מובנת מאליה , וחשובה לי מאוד .

הבלוג הוא סוג של תרפיה וצורך לבטא את מה שמבעבע מבפנים ,

אך העובדה ש-אנשים ניכנסים וקוראים אותו מעצימה מאוד את המשמעות של הכתיבה .

בדיוק כפי ש-זמר למשל יכול להנות מאוד בשלב ההקלטות ,

אך אם לא ישמיעו אותו ברדיו ולא יקנו את הדיסק שעמל עליו ,

הדבר יהיה לוקה בחסר .

תודה-לכל מי שניכנס , תודה למי ש-בחר גם להגיב ,

ותודה למעיין המבעבע בתוכי ש-רוצה לפרוץ החוצה ,

ובכך עוזר לי לשחרר את כל אשר רובץ על ליבי ונפשי ,

ומאפשר לי לשתף את כל מי שמוכן לקרוא את רחשיי - ליבי .