ניצוצות של תקווה .

אין דבר קשה יותר מלהיות משפחה שכולה , שאיבדה את יקירה בפיגוע טרור .

אך בימים אלו הקושי הופך לקשה עוד-יותר ,

ככה משום מקום מחליטה הממשלה לשחרר את אותם מחבלים בני-עוולה ,

מודיעה על-כך למשפחה השבורה וחסרת-האונים , ועולם כמנהגו נוהג .

איך משפחה יכולה להמשיך לחיות אחרי דבר כזה ?

הרי זה כמו לרצוח בפעם-השניה את אותו בן-משפחה .

אנשים נירצחו על היותם יהודים , בתוך גבולות ארצם מולדתם ,

ולבסוף הרוצחים עוד מקבלים פרס ויוצאים לחופשי ,

ותמורת-מה ? תמורת כלום אחד-גדול ,

תמורת זה ש-מנהיגיהם של הרוצחים יסכימו לשבת ולדבר-איתנו ,

זה פשוט אבסורד ש-לא יעלה על-הדעת ,

הם מציבים לנו תנאים לדבר איתם ? איפה לעזאזל ההיגיון שלנו ?

אם זה התנאי לתחילת-השיחות , זה רק מראה לנו כמה בדיוק שוות השיחות האלה ,

ואיזה מחווה בדיוק עשה כלפינו הצד-השני ?

ש-הרי כבר באותו יום של סבב השיחות הראשוני שהתקיים בוושינגטון ,

דאג אבו-מאזן להכריז בעת ביקורו במצרים , מעל כל במה-אפשרית ,

ש-לא ישאר אף אזרח יהודי ואף-חייל יהודי על אדמתם .

אי-אפשר להתעלם מהעובדה , ש-אותם מחבלים משוחררים עלולים לחזור למעגל הטרור ,

ואם לא הם עצמם , אז כאלו שיהיו בני-חסותם .

אנחנו עושים מהלך הזוי וכואב שנצטער עליו מאוד ,

ואם יתרחשו פה שוב פיגועים , זה כבר יהיה מאוחר מידי ,

ולא יהיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור .

ליבי ליבי עם המשפחות השכולות , אין לי מילים שיכולות לנחם אתכם ,

אני איתכם בזעקות השבר שלכם , ומחבקת אתכם בחיבוק גדול ואוהב !