ניצוצות של תקווה .

ביומיים האחרונים יצא לי לקרוא די-הרבה פוסטים בישרא-בלוג ,

באופן-כמעט גורף , הגעתי למסקנה די חד-משמעית :

רוב הבלוגרים הם אנשים עצובים , ורובם כותבים מתוך כאב ותיסכול על החיים .

אין ספק שהכתיבה היא כלי תירפואטי שעוזר מאוד בהתמודדות ,

גם אני כותבת ברגעי מצוקה אישיים , או כתוצאה מנושא בוער מהאקטואליה .

בעיקבות מגוון הפוסטים שקראתי , הסתובבה בליבי השאלה ,

מה - באמת לאנשים כל-כך קשה ? כי לפעמים בן-אדם חושב ש-רק אצלו קשה ,

הרי תמיד הכל מסביב ניראה מושלם שמח ונוצץ , ורק אצלך הכל עצוב כואב וקשה ,

אבל כאשר אנשים ניפתחים ונחשפים , אפילו אם לא בשמם האמיתי ,

אתה מבין שכולנו באיזה שהוא מקום די-דומים ,

לכל אחד מאיתנו תרמיל על הגב בו הוא נושא את בעיותיו ,

ולעיתים גם את רגעיו השמחים .

אני מצדיעה פה לאנשים שנחשפים ומספרים בפרטים את אשר על ליבם ,

גם אם החשיפה היא תחת כינוי ולא בשמם האמיתי ,

עדיין דרוש אומץ-רב לספר בפרטים את מה שעובר עליך .

מקווה בשביל כולנו שהפוסטים יהיו שמחים ואופטימיים יותר , ופחות כואבים ,

וזאת למרות הקלישאה הידועה שכתיבה קולחת באה דווקא כאשר רע ועצוב .