ניצוצות של תקווה .

על-אף שעבודה היא דבר חשוב ולחם קיומנו ,

מי לא היה מוכן לצאת לאיזה ברייק ממושך מהחיים .

אני לא מדברת על חופשה קצרה של שבוע-שבועיים ,

אלא על כמה חודשים של שקט , בלי כל המתח של העבודה , 

להיות עם המשפחה הקרובה , עם חברים , וגם לבד עם עצמך ,

לינסוע לאיזה צימר בגליל , ואחרי זה למלון באילת ,

לקום בבוקר מתי שמתחשק , לעשות מה שמתחשק , ובעיקר להיות רגוע ...

יש אנשים שיכולים לאפשר לעצמם את הכיף הזה ,

אבל רובנו שעובדים לפרנסתנו ואין לנו את האפשרות הכלכלית לכך ,

יכולים רק לפנטז על אותו ברייק חלומי ...

יש משהו בחיים פה , במירוץ האינסופי , בתחרותיות ובהשגיות ,

שגורמים לך להשתוקק לפעמים לאיזה חריקת-בלמים חזקה כזאת ,

ולרצון לעצור פתאום הכל , לנשום טוב יותר , ולקחת את הכל רגוע ולאט יותר .

לפעמים נידמה שאנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו ,

במסלול ארוך שאף-פעם לא ניגמר ,

ואז במחשבות הקטנות כאשר אנחנו מצליחים כן לעצור לרגע ,

מגיעה המשאלה לאותו ברייק קטן מהחיים , אך... לו רק יכולנו לקבל אותו ...