ניצוצות של תקווה .

לא יודעת להגדיר עד כמה המצב היה פעם אחרת ,

אבל מסיפורים שאני שומעת , וגם מחוויות פרטיות שלי ,

אני יכולה לשים את האצבע בנקודה מדוייקת ולהגיד :

אנשים היום הם סופר סופר אגואיסטים , וחושבים רק על עצמם .

נדיר למצוא אדם שכאשר תישפוך את ליבך אליו , תרגיש שהוא באמת מבין אותך ,

מזדהה איתך , ומוכן להיות כתף תומכת בשבילך , מבלי לשפוט את אשר עובר עליך .

כמה פעמים אתה מרגיש שהאדם שמולך בכלל לא מבין על מה אתה מדבר ,

שלא לדבר על הערות עוקצניות ופוגעניות שאינן במקום בכלל ,

נו בטח ... כולם גיבורים גדולים כשהדבר לא קורה להם , ולא נוגע להם ,

אבל אם למחרת יקרה להם משהו בסדר-גודל קטן יותר ,

אז פתאום העולם מתמוטט , אז פתאום אין להם את אותם הערות שהעירו לך ,

אז פתאום מותר להם לפחד , מותר להם לחשוש , מותר להם להתלונן .

לא רוצה לדבר בשבחי - עצמי , אבל אני שמחה על הרגישות שמצויה בתוכי ,

אדם יכול לספר לי חוויות קשות שהוא עובר , וגם אם מדובר בדבר שלא חוויתי על בשרי ,

יש בתוכי את היכולות להבין אותו , את כאבו , את סבלו , ולהיות שם בשבילו -

עם עצה טובה , עם מילת עידוד ובעיקר עם הקשבה אינסופית .

מה הפלא שלפעמים אנשים ניסגרים ומעדיפים לא לשתף בכלום ,

כי רק הם עצמם הכי טובים בשביל להיות שם בשביל עצמם .