ניצוצות של תקווה .

אתמול בערב שודרה באולפן שישי כתבה עם השחקנית / דוגמנית מורן אטיאס .

בזמן שידור הכתבה דיברתי בטלפון , כך שלא התאפשר לי להקדיש לכך תשומת לב .

היום מצאתי את הכתבה באתר "מאקו" וצפיתי בה מתחילתה ועד סופה .

קומפלימנטים על מורן אטיאס יש לי לא מעט , אבל לא בזה יעסוק הפוסט .

בכתבה נישאלה אטיאס ע"י המראיין שי גל היכן היא רואה את ביתה ?

לאחר התמהמהות קצרה היא השיבה לו : "אין לי בית" .

יש לה אומנם בית בלוס אנג'לס כפי שצויין , אבל היא אינה מתגעגעת לקירותיו אמרה .

לא פשוט להיות אדם ללא בית אמר המראיין , מקום אליו אפשר לברוח בשעות הקשות ....

החלק הזה בראיון גרם לי לחשוב לא מעט , אצלי הבית הוא כל-כך הכל ,

הוא העוגן הבסיס המקום לברוח אליו ולקבל ממנו כוחות מחודשים כדי להמשיך הלאה .

קשה לי להבין איך יש אנשים שאין להם את הצורך הזה .

דווקא בן-אדם שנוסע בעולם לא מעט עקב אילוצי קריירה , כמו מורן אטיאס ,

איך זה שאין לו צורך במקום אחד יחיד ומיוחד שכאשר הוא נימצא בו הוא מרגיש זה הבית !

הכרתי פעם מישהו שאמר לי שבכל מקום שהוא נימצא שם זה הבית בשבילו ,

אין מקום אחד שהוא יכול להגדיר כבית . קצת עצוב לא ?

יש אנשים שלא יכולים להיות רגע אחד לבד בבית ,

אני אם מתאפשר לי יכולה להיות גם יומיים שלמים בבית , בלי הצורך לצאת ,

הבית בשבילי הוא כמו בועה מגוננת , כמו שריון עבה שחוצץ מפני העולם שבחוץ .

כניראה שזה עניין של אישיות , כניראה שיש אנשים שבנויים אחרת ,

כל אחד והצורך שלו , כל אחד והפרשנות שלו למילה הכל-כך משמעותית בית .

ביתו של אדם הוא מבצרו - אמרו חכמים , ומבחינתי הביטוי הזה טומן בתוכו -

את כל המהות ואת כל מה שמסמל בית לפחות בשבילי !