ניצוצות של תקווה .

ספק רב אם אנשים פה במרכז מסוגלים בכלל להבין מה עובר על תושבי הדרום .

אנשים שבחודש האחרון נודדים ממקום למקום עם הילדים והמזוודות ,

כי לא יכולים לחיות תחת ירי מתמשך של טילים , וסכנה ממשית של מנהרות תת קרקעיות .

אני אישית קשורה מאוד לבית שלי , לעיר שלי , לסביבה שלי ,

אם הייתי במצב זהה לזה של תושבי הדרום , והיה ניגזר עלי לעזוב את הבית ,

ולחפש מקומות אחרים לשהות בהם לתקופה בלתי מוגבלת בזמן , הייתי משתגעת .

אין דבר מקומם ומחרפן יותר מאשר חוסר היכולת של אדם להיות בביתו בטריטוריה הפרטית שלו .

לו הייתי במצב שלהם הייתי מתיישבת מול בית ראש הממשלה ולא זזה עד אשר יימצא פיתרון -

של שקט וביטחון לי ולכל הסובבים אותי .

את נאום הכלניות המפורסם של הרמטכ"ל בני גנץ תושבי הדרום לא ישכחו לעולם ,

יומיים אחרי שנאם אותו בפיוטיות מעוררת השראה קרסה הפסקת האש וטילים עפו לכל עבר .

עד היום אינני יכולה להבין מה הביא אותו לנאום נאום שכזה ,

הרי היה ברור שלא הכרענו את חמאס ושהפסקת האש המי יודע כמה במספר תקרוס גם היא .

ביממה האחרונה ספג העורף מספר פגיעות ישירות , ושניים מהן אף גבו מחיר כבד .

האחד הוא הילד בן ה-4 שנפגע אנושות מרסיס של פצמ"ר ומת זמן קצר לאחר מכן ,

והשני הוא בחור בן 25 שניפגע אנושות מירי רקטה אתמול בערב , ונתפלל שיצליח לצאת מהסכנה .

הדרג המדיני כך ניראה שומר על שתיקה לא מובנת , כאילו ירד למחתרת ,

צה"ל תוקף פה ושם באופן מאוד מדוד ומינורי , כי זה מה שמאפשרים לו ,

והאזרחים בעצם נותרו לבד במערכה ומתמודדים בעל כורחם עם הטרור האלים מעזה .

התחושה היא שאירגון טרור מחזיק אותנו בגרון ומנהל לנו את סדר היום ,

במקום שזה יהיה הפוך , אנחנו אלה שצריכים לקבוע את הטון ולהכות בהם ללא הפסקה .

אני מיואשת מהמצב , מרגישה חסרת אונים ביחס לתופת שחווים תושבי הדרום ,

מרגישה שמפקירים את כולנו אבל בעיקר אותם , מרגישה שמשהו לא טוב קורה פה ,

ושאולי היה עדיף שצמרת הדרגים הבכירים הן המדיני והן הביטחוני תתקפל ותלך הביתה ,

ותמסור את התפקיד לטובים וראויים ממנה שיעשו פה סדר אחת ולתמיד !!!