סיפור בהמשכים

אני יודעת שהפרק קצר ועבר הרבה זמן מאז אבל אני רוצה לומר שהפרק הזה נכתב מטלאים טלאים שחיברתי ביחד לפרק אחד והאומנם הוא לא מושלם אבל זה הכי טוב שיכולתי כרגע...ראיתי את התגובות על ההפרק הקודם וסליחה שלא עניתי אישית ^^', כל תגובה ממש שימחה אותי ועזרה לי לכתוב את הפרק!

אני גם מודיעה באותה נשימה (סליחהסליחהסליחה) שהפרקים הבאים גם הם יתעכבו קצת...אני מקווה שהקוראים שלי יתאזרו בסבלנות (:

אוהבת המון המון ומאחלת שבוע,מנש

״על מה זה היה?״ עניה של אמילי התכווצו. 

אני ניערתי מכנסיי מהסוכר וסירבתי להשיב לה מבט. הייתי נבוכה, רציתי לקבור את עצמי באדמה ולא לצאת משם לעולם. 

מבין כל המסעדות שיש, מבין כל המקומות, דווקא כאן היה חייב גיל לעבוד. או לחלופין- דווקא לכאן נכנסנו מבין כל המסעדות שבשדרה. הקארמה לא יכלה להיות אכזרית יותר. 

״הנה, תקראו לי כשתרצו להזמין.״ גיל הניח על השולחן תפריטים, ולמרות שלא הסתכלתי עליו הרגשתי את עניו נחות עליי שניה לפני שעזב אותנו לנפשנו. 

שנינו קראנו את התפריטים בעיון, אני נתקעתי איפשהו בין הקינוחים למשקאות הקרים אבל בכל זאת- לא היה מאוד מעניין להסתכל בהם. אמילי התנהגה כאילו היא קוראת מאמר טיעוני חריף בעיתון ידיעות.

״אז החלטת מה את רוצה להזמין?״ שאלתי אותה. ״אמילי?״

היא הרימה אליי עניים תוהות. ״מה אמרת?״ 

״שאלתי אם בחרת מה להזמין, את פשוט מסתכלת על התפריט בעניין כזה...״ חייכתי חיוך קטן אבל אמילי הרצינה ורכנה מעט קדימה. 

״הבחור ההוא לא מפסיק להסתכל עלינו, ראיתי אותו דרך השקופית של התפריט.״ היא אמרה. 

״את מתבלבלת, הוא מסתכל עליי.״ היה בי איזשהו דחף פרימיטיבי להבהיר את פני הדברים למרות שידעתי שאמילי לעולם לא תסתכל על מישהו שהוא לא פלג. 

אמילי הרימה גבה ונשכתי את הלשון על האמירה הזו. נשמעתי תוקפנית מידיי. ״אני מתכוונת- אנחנו לומדים באותה השכבה בבית הספר.״

״באמת?״ 

הנהנתי וראיתי שגיל כבר לא מביט לכיוונינו. הוא יצא אל השולחנות שמחוץ למסעדה ודיבר עם שתי לקוחות. 

״אז למה הוא קרץ לך?״

״מה?״ 

השלושה החלו לצחוק לפתע. מבפנים יכולתי רק לראות את החיוכים על פניהם. שתי הבנות ישבו בנינוחות על כיסאות העץ ועל פניה של אחת מהן היה מרוח חיוך פלרטטני, אחד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לכוונות שלו. 

״שאלתי למה הוא קרץ לך?״ חזרה אמילי באוזני. נאלצתי לתלוש את עניי מן השלושה המחייכים כדי להביט בה. ״אני לא טיפשה, ראיתי איך הסתכלת עליו עכשיו.״ היא נשענה לאחור ועל פניה ארשת מוכיחה. 

״אני לא הסתכלתי עליהם.״ הזעפתי את פניי. 

״בואי נזמין.״ היא התעלמה ולקחה לידיה את התפריט שנית. ״את חושבת שאת היחידה עם עניים חדות אבל זה בסדר, כשתירצי לספר לי מה קורה אני אשמח לשמוע.״ 

השיחה הסתיימה ונשארתי עם טעמה החמוץ של הבושה. גם אני לקחתי את התפריט לידיי, ולו כדי שיהיה לי במה להעסיק את מחשבותיי, שנדדו אל ההחלטה שלי  להתערב בחייה של אמילי גם כשלא רצתה בכך. 

השתיקה בנינו לא נמשכה זמן רב. אמילי לא הייתה מלאת טינה על החלטתי שלא לשתף אותה, וכשקראה את התפריט היא עשתה זאת ברצינות ובחרה מנת רביולי בטטה כדי להשביע את הרעב שלה. 

כשפנתה אלנו בחורה נמוכה ושחורת שיער עם ארשת פנים עייפה נצבט לי הלב ומיד הצצתי החוצה בחשאי כדי לראות את השלושה שקועים בתוך שיחה. 

לא רציתי שגיל ידבר איתן. רציתי שיעמוד מולי, במקום הבחורה המנומנמת ויחייך אליי. 

אבל הוא לא היה. 

מצאתי את עצמי יושבת על המיטה בחדר בחוסר מעש בצהרי שישי. לא עבר זמן רב מאז שיצאתי עם אמילי וכבר הרגשתי את אימת השגרה מטפסת במעלה גרוני. השעמום עשה לי בחילה. 

זה והגוש הירוק הזה. מחשבותיי לא נחו לרגע וחששתי שאפתח גידול מכאב ראש וכעס. 

זה בעבע בתוכי, התבשל על אש קטנה עד שהפך רותח כמו לבה. 

אנשים קוראים לזה קנאה. אני פשוט לא קראתי להרגשה הזו בשם. 

גל נכנסה אל החדר במאור פנים והתעלמה כליל מנוכחותי. היא פשפשה במגירות שבארון ובכוננית הספרים וככל שעברו השניות נראתה לחוצה יותר ויותר. 

״ראית את תעודת הזהות שלי?!״ היא כיווצה את מצחה ונאנקה.

הצבעתי על תיק הצד שלה, תלוי על המתלה ברפיון. ״שם.״

היא הסתכלה עליי לרגע וראיתי כיצד עניה אומדות אותי. לבסוף היא ניגשה אל התיק, לקחה אותו ויצאה מבלי לומר מילה. 

נפגעתי. אני לא יודעת למה, לא בחרתי בזה. 

זה לא שרציתי להיפגע משטויות שכאלה, הרי אני בכל מקרה שונאת כששואלים שאלות. זה לא שרציתי להיהפך למן חברה קנאית כשאני בכלל לא נחשבת חברה של מישהו. אפילו עם אמילי משהו נדפק בגללי. 

הכל פשוט קרה בלי שרציתי. 

גל הציצה שוב מבעד לדלת רגע אחרי. ״יש לך אורחים.״ היא אמרה וקולה הרבה יותר רך מקודם. 

קמתי ללא שום רצון והלכתי אחריה אל הסלון. היא המשיכה אל המטבח ואני נשארתי לעמוד פנים מול פנים אל גיל ושי. 

״וואו יובל, את מפתיעה אותי כל פעם מחדש. הגדרת מחדש את המושג התאמת צבעים!״ שמעתי את לינוי לוחשת לי והייתי יותר מידיי מבולבלת כשעמדתי שם. 

היא ניגשה לחבק את שי, שפתח לעומתה את ידיו וטמן את ראשו בשקע שבצווארה למשך רגע ארוך.

 נשארתי לעמוד עוד דקה מאובנת כשחלחלו דבריה להבנתי. גיל הביט בי עם השורט הזועק והחולצה שקיבלנו בגדנ״ע וידעתי שלא הייתה ולא תהיה עוד מרושלת ממני. 

לא היה לי אכפת ונראה שגם לו לא. 

״נפרוש אל החדר.״ מלמלה לינוי לאחר שהם התנתקו מנשיקה אוהבת ואז נעלמו מאחורי הדלת. 

״היי גיל, נחמד לראות אותך.״ גל הופיעה לפתע מהמטבח. 

״תודה. מזמן לא נפגשנו.״ הוא חייך אליה. ״דרך אגב, רועי הקפיץ אותנו, הוא מחכה לך בחוץ עם האוטו.״

״אז אני לא אתן לו לחכות.״ היא זירזה את גיל להיכנס ויצאה החוצה. לא לפני שקרצה אלינו, ״בלי להשתובב.״

מה קורה פה? היא לא כעסה עליי לפני רגע? 

״אז מה שלומך יובל?״ גיל נשען על שולחן האוכל. 

שילבתי את ידיי והעליתי על פניי מבט נוזף ״מה אתה עושה פה?״ ממתי לכל הרוחות אנחנו פשוט מופעים בפתח הדלת אחד של השני. זה כל כך מוזר.

״חשבתי לראות אותך.״

״טוב, ראית אותי.״

הוא עיווה את פניו. ״אל תהיי קשה. ממש התעלמת ממני מוקדם יותר הבוקר, חשבתי שאנחנו חברים.״

התביישתי כשהעלה את הנושא על הפרק  אולם גם לא שכחתי את הגוש הירוק שקונן בי. ״העדפת לפטפט בחוץ.״ משכתי בכתפיי באדישות כביכול. 

״מה?״ הוא התבלבל. 

מה זאת אומרת מה?! כעסתי. ״ישבת בחוץ עם שתי הבנות האלה ככה שלא ראיתי טעם לגשת ולהפריע לכם.״ זעפתי. 

ההבנה הפציעה על פניו. ״לא ישבתי. הייתי באמצע משמרת, איך יכולתי לשבת? רק דיברנו קצת.״

קצת? 

״זה לא משנה לי.״

גיל חייך בפיוס. ״אני מצטער אבל היה נראה כאילו את לא מעוניינת שידעו שאת מכירה אותי.״

מה זה קשור לעובדה שהלכת והתחלת עם הבנות הללו רציתי להמשיך להתווכח, אבל החיוך שלו חולל פלאים. 

״אני מופתע שאת לא מכירה אותן.״ גיל נשמע מהורהר. 

״למה שאכיר אותן?״ כמעט ירקתי את המילים. 

״הן לומדות איתנו בשכבה.״

הו. ״לא ידעתי.״

״זה לא משנה.״ הוא חייך אליי. ״רציתי לדבר איתך.״

״מה רצית להגיד לי?״ בחנתי אותו. ללא ספק הייתי פחות עויינת, אבל גם לא פתוחה ונינוחה כמוהו. 

״יש מקום שבו נוכל לדבר?״ הוא הרים גבה. 

בלעתי רוק והובלתי אותו לאורך המסדרון. ״זה החדר שלי. ושל גל.״ הוספתי כלאחר יד ופתחתי בפניו את עולמי. 

היינו יחסית מסודרות בדרך כלל, העניין הוא שבתקופת החופש הגדול למרות עודף הזמן הפנוי עדיין לא ראיתי לנכון לעשות סדר בבלגן שהלך והצטבר.

״אני אוהב אותו.״ גיל התיישב על המיטה שלי ודמיינתי אותנו יושבים מחובקים מתחת לשמיכה וחולקים נשיקות. התנערתי מיידית.

 זה היה טירוף לדבר איתו וזה היה טירוף להסתכל עליו כאל חבר פוטנציאלי, אבל לא יכולתי לעצור בעד דימיוני הפרוע. ״תודה.״ מלמלתי. 

״טוב, האמת שיש שני דברים.״ 

״אתה יכול להתחיל לדבר לפני שאתה מונה את מספר הדברים שיש לך להגיד לי. זה יעיל יותר.״ גלגלתי עניים בשעשוע. הסתרתי בצורה הזו את הסקרנות הבוערת שלי.

גיל הנהן. ״אני מניח שאת צודקת. רציתי לשאול מה איתך?״

מה איתי באמת? 

״אני בסדר.״ עניתי. לדאגה שלו הייתה תחושה נעימה של אכפתיות חמימה. 

גיל הביט בי ועניו נתנו לי להרגיש כאילו הוא קורא את מחשבותיי. ״רציתי גם להציע לך לצאת איתי.״

מצמצתי בהפתעה. כאילו שמעתי לא נכון אבל ידעתי שזה נכון. הייתי צריכה להיאבק בחיוך שאיים להתפרש על פניי והבעת פניו הפכה למודאגת. 

״את לא מסכימה?״

ברור שאני מסכימה! ״כן, כלומר לדייט?״ שאלתי והרגשתי מטופשת עד שלחיי האדימו מעט. 

גיל צחק. ״כן לדייט.״

״מי זה היה?״ לינוי תחקרה אותי מאוחר יותר אבל אני הייתי מאושרת מכדי להתעצבן. 

״חבר.״ חייכתי והתרווחתי על הספה. 

״חבר...ידיד או בן זוג?״ ראיתי עד כמה היא משתדלת להסתיר את התרגשותה מהעניין. ״ידעתי שמשהו קורה לך!!״

״תירגעי!״ צחקתי וניסיתי לרסן את השמחה הבלתי נלאית שלה. אני בעצמי הייתי מעט מעופפת ומרוגשת כך שלא צלחתי במשימה הזו. 

״לא ענית לי. אתם...בני זוג?״ היא הביטה עמוק אל תוך עניי. 

״לא יודעת.״ הסתייגתי ואז עמדתי על טעותי. הייתי צריכה להגיד שלא, לא יצאנו רשמית הרי. 

לינוי כיווצה את עניה. ״על מה כל ההתלבטות הזו?״ 

הבטתי בה ורציתי לשתף אותה בלבטיי. המילים דגדגו את קצה לשוני אבל נשכתי אותה וחייכתי חיוך חסר דאגות. ״אין שום התלבטות. אנחנו לא...הגדרנו שום דבר.״ דיברתי בזהירות. 

ידעתי על הפטפטנות של לינוי וכמה בקלות יכולים דבריי להגיע לגיל מבלי שארצה אפילו.

״אני הולכת לעשות שיחה.״ קמתי ממקומי. 

לינוי הנהנה בהבנה ונשארה בסלון לזפזפ בשלט.

״היי אני לא פנויה כרגע אבל אחזור אליכם אם תשאירו הודעה בתיבה הקולית.״ ענה קולה של אמילי אוטומטית והעביר אותי הישר למשיבון.

״אה....״ איבדתי את המילים. שנאתי את המשיבון, כאילו לדבר אל הקיר, זה היה כמעט מגוחך. ״תחזרי אליי כשתוכלי.״ אמרתי וניתקתי. 

נשכבתי על המיטה והפעלתי את רשימת ההשמעה מהפלאפון, מחייכת באווילות מוחלטת. 

רשימת ההשמעה שלי הייתה היומן האישי שלי. לתת לבן אדם הצצה אל הטעם שלי במוזיקה משמעו חשיפה מוחלטת.

 ובכל זאת- הגברתי את העוצמה ונתתי לצלילים להתגלגל מעבר לתחום שליטתי. 

המשכתי לחייך והמוזיקה העניקה לי שלווה. עצמתי עניים כשאני מתענגת על קולו המתמסר של ג׳ון ניומן ונרדמתי. מחייכת. 

״הלווו!״ דחפה גל את פניה מול פניי. ״את לא נורמלית! הערתי אותך לפני שעה!״

מצמצתי בהפתעה והסרתי את קורי השינה מעניי. שנאתי להתעורר בברוטאליות כזו, בצעקות וכעס, זה תמיד המשיך איתי לאורך היום.

 לא היה לי מושג עד כמה. ״מה את רוצה?״ מלמלתי. 

לינוי נכנסה בסערה אל החדר ופניה נפוחות מגורות  כמו אחרי התקף אלרגיה. שפתיה משורבבות החוצה בפחד ואפה בולט באדום. ״היא עוד לא קמה? אנחנו צריכים ללכת.״ היא ניגבה את אפה בממחטה. 

כיווצתי את מצחי בחוסר הבנה. ״מה קרה? מה יש לכן?״

גל זרקה עליי בגדים נקיים וכפתור המכנס כמעט הוציא לי את העין. 

היא הייתה כועסת, וכמו לינוי גם מפוחדת. ״אמא במאסר יובל, אנחנו יוצאות.״ היא הטיחה בי כאילו זה נורמלי. ״נסמס לך את הכתובת ותבואי באוטובוס.״ היא יצאה מהחדר וזירזה את לינוי לעשות כמוה. 

שניה אחרי שההלם עבר רדפתי אחריהן. פתחתי את הדלת אבל כל מה ששמעתי היה את הד קרקוש המפתחות ואת דלת הכניסה של הבניין נטרקת בחזקה.  

זה לא קורה. זה לא אמיתי. זה לא יתכן. המשכתי לנסות לשכנע את עצמי שעה שאני מתלבשת במהירות. כמעט והצלחתי להאמין שהכל חלום ואני אתעורר בבהלה אל תוך עוד יום שבת שגרתי ומשעמם כשגל במיטה שלצידי שרועה ברפיון אברים,  אבל אז הטלפון שלי התריע על הודעה חדשה. 

רחוב השקמה 63 תחנת משטרה.

הייתי יותר מידיי המומה. נראה היה שידיי פעלו מעצמן, מבלי שמוחי יתפקד עליהן מפני שהיה עסוק בעיבוד המיידע. 

אוטובוס היה בזבוז של זמן עקב פקקי הבוקר. הייתי צריכה הסעה. 

״אתה פנוי?״ כתבתי בידיים רועדות ואז נשפתי בתסכול כשהטלפון החליק אל הרצפה. 

הרמתי אותו במהירות וחייגתי במקום. כל צליל באוזני קרע את ראשי לשניים והתקשיתי לחשוב כמו שצריך. 

״הלו?״ שמעתי את הישועה. היה לה קול עמוק והיא התנשמה בכבדות אל תוך אפרכסת הטלפון. 

״גיל אני יכולה לבקש טובה?״

״יובל?״ הוא נשמע מופתע. הבליחה בראשי המחשבה שאולי הוא לא שמר את מספר הטלפון שלי כפי שאני מיהרתי לעשות אבל אז נזפתי בעצמי על המחשבה הטיפשית.

״יש לך רישיון נכון? אני מצטערת על החוצפה ועל השעה אני פשוט צריכה להגיע בדחיפות למקום כלשהו.״

השתררה שתיקה למשך שניה בה המתח בגופי עלה לשחקים. ״זה בסדר אל תצטערי. אני אשמח להקפיץ אותך.״